ללא ספק החלק הקשה ביותר במקצוע הזה. אני גם מרגישה שאני פחות או יותר תמיד בכוננות, אבל במיוחד בין שבוע 38 לשבוע 42. כלידות ראשונות יש קצת יותר גמישות, כי אפשר די בשקט להרחיק לטווח של שעה-שעה וחצי נסיעה. אני בדרך כלל מיידעת יולדות, שהתאריך שלהן קרוב, אם אני מחוץ לעיר, ומבקשת שיודיעו לי על כל פיפס של אולי מתחיל משהו.
מעבר להימנעות מנסיעה רחוק, אני גם עושה תמיד חישוב עם בן הזוג שלי, אילו ימים עלולה להיות לו בעיה להיות 'מוקפץ' ומוצאת פתרון אחר לבתי. זה מצריך היערכות משפחתית.
הייתי בכוננות ביום כיפור וסיכמתי עם הזוג שהם יאספו אותי בדרכם - אבל זה התאפשר כי אני מאוד קרובה לבית החולים ובדרך שלהם ממילא. הלידה היתה בסוכות...
אני תמיד מאוד מבקשת מנשים להודיע לי על כל סימן, כדי שאוכל לעשות את כל ההתארגנות למקרה שיהיה צורך, ואני מעדיפה את זה על היתקעות של הרגע האחרון.
אם אני מתכננת מראש חופש, אני מספרת את זה ליולדת שפנתה ונותנת לה להחליט אם היא מעדיפה למצוא מישהי אחרת שפנויה, או להיעזר בבק?אפ במקרה הצורך.
אם כבר קבעתי ללוות לידה, אני לא אקבע חופש בתקופת הכוננות.
באופן כללי אני מתייחסת לדולה שעושה לי גיבוי כפתרון רק בלית?ברירה - אם אני בלידה אחרת או ביומולדת של הבת שלי. זה בערך שתי הסיבות היחידות, אבל אני יודעת שיש דולות שרואות את זה פחות טוטאלי....
|
תוכן התגובה:
|
