|
סיפור הלידה של אירד בננו הבכור, כפי שנכתב על ידי אבא דדי
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היצירה
הכול התחיל לפני שנה (2002) בערב קסום של אוגוסט:
ירח מלא, חמימות נעימה, ים קסום, בריזה מלטפת והמון אהבה, קירבה ושותפות.
וכך מצאנו את עצמנו חבוקים, מאוהבים, מדברים על החיים, היקום וכל השאר.
ולפתע אומרת אהובתי בלקוניות: אני חושבת שאם אנחנו רוצים ילדים אז כדאי שנעשה אותם בקרוב.
קשה לתאר את גודל ההתרגשות והשמחה שחשתי באותו רגע מופלא (באותו זמן כבר היינו יחד 10 שנים מדהימות של גדילה והתפתחות משותפים) אני כבר מזמן רציתי ילדים, אבל רציתי שהם יבואו כששנינו מוכנים לזה ולכן מעולם לא לחצתי, אבל אתם יכולים להבין איזו התרגשות זו הייתה.
ואכן החל מרגע ההצהרה הושלכו כל אמצעי המניעה לפח ואמרנו נתחיל בלי להילחץ, בטח תוך חצי שנה שנה זה ייקרה.
חודש לאחר מכן (יום ההולדת שלי : מתנה, מגדת עתידות: יהיה לכם בן, אבל זה יהיה קשה, תעשו עמידות ראש אחרי סקס, תאכלו מזון מלכות מעורבב עם אגוזים, ג'ינג'יר ועוד... תאמרו ברכות תתפללו תפילות בקיצור (נו באמת...)
הגילוי
עברו עוד שלשה חדשים וחזרנו לשגרה הרגילה של חיינו (לא, לא החזרנו את אמצעי המניעה לשימוש אבל גם לא עמדנו על הראש וג'נג'ר היה רק כשבישלתי אוכל סיני).
משבושש לו המחזור, ביצענו את הבדיקה: ואכן הופיע הפס, נו טוב בטח סטיק פגום ננסה שוב מחר.
ניסינו – יש פס.
משום מה, מאותו רגע היינו בטוחים שזה בן. (חכו זה לא הקטע המיסטי היחיד בכל הסיפור הזה)
שמחנו? מממ... כן... אבל יחד עם השמחה, עברנו עוד חודש שלם של שאלות: האם אנחנו באמת מוכנים? איך נהיה בטוחים שאנחנו ניתן לו את מה שהוא צריך? אולי צריך לחכות עוד קצת?
המשימה הריון
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל עברנו הריון לא קל.
הרבה ביקורים במיון, דימומים ספריה שנפלה על אהובתי וגררה אחריה שבוע אשפוז, בסיכון גבוה ועוד הרפתקאות.
מרגע שהבנו שמכאן לא חוזרים אחורה, התחלנו לעבוד כצוות מתואם.
אהובתי אוספת כל מידע זמין ואפשרי, על כל שלב בהריון, בולעת ספרים והופכת למומחית אמיתית.
ואני ? לי יש משימה ברורה: לדאוג שהיא תעבור את ההיריון, הכי בריא וקל שאפשר.
אז כשהיא מספרת לי על הויטמינים והמינרלים שהגוף צריך בשלב זה, מייד מורכב לו תפריט מאוזן, שמכיל כמויות של כל ויטמין, מינרל, או אנזים, הנחוץ לכל שלב בהריון.
בסופו של דבר הארוחות שאני מבשל הפכו עבורי לברזל, אבץ, אומגה, מגנזיום – כן על הטעם לא וויתרתי אבל האיזון נשמר כאוצר יקר.
גאוותי הרבה על כך שכל בדיקות הדם היו מעולות, גם בלי ברזל ותוספים, בעיקר בגלל תזונה נכונה!!
השליש הראשון:
היה קשה. המאפיין העיקרי: עייפות אדירה וחוסר אנרגיה. גולת הכותרת: סקירת מערכות.
כבר יש לו צורה ליצור החדש (לא עוד אין לו שם).
ומין? אה כן, ובכן, למרות מערכת תלת המימד המשוכללת, אובחן האוצר המשפחתי כבת.
לא, שלא תבינו אותנו לא נכון, אין לנו בעיה עם בת. ממש לא שינה לנו מין הילוד.
אבל התייחסנו אליו במשך כל ההיריון כבן ופתאום, לשנות תפיסה?
תוך כדי המעבר על אורך הגפיים, צדה את עיני בליטה. שאלתי מה זה? הרופא קיבל ספק סביר ובדק שוב – אכן, זה בן. (איך שהוא הסמיק וגמגם – הרופא כמובן)
השליש השני:
כמו בספרים הרבה יותר קל, אבל, זה היה גם השליש, שבו מצאתי יום אחד את אהובתי בבית, כשאימה אופפת אותה ומבט מבוהל ועגום מקבל את פני.
ואחרי סדרת שאלות הבנתי:
זו אימה הנובעת מהחשש שיש כל כך הרבה סיבוכים אפשריים, וזה ממש לא סביר, שהיא תצליח לעבור הריון שלם, בלי סיבוך נורא אחד או שתיים לפחות.
כשחקרתי שוב, הבנתי שביעילות האופיינית לה, החליטה אהובתי, שעל מנת לדעת כמה שיותר, עדיף לקרוא את האינדקס בספר שליווה אותנו (זה שמלווה את כולם).
מה לעשות, מסתבר, שהאינדקס מכיל באמת רק את כל התופעות המפחידות והמוזרות שאפשר להעלות על הדעת.
הפיתרון היה פשוט: לא קוראים אינדקסים ומביאים ספר חדש... (-;
הבונוס של השליש השלישי היה כמובן תקופת הקינון:
שהתחיל כמשימה בסיסית של שיפוץ חדר השינה (שם תכננו להיות עם אירד), והפך מהר מאוד למטבח חדש, סלון חדש, תריסים חדשים, צבע ומה לא. (!!!...)
הרבה הורמונים היו שם. אהובתי, הסתערה על הבית כמו צלבן כובש, ששום קיר לא יעמוד בדרכו, אפילו הקיר של השכנים. (תורידו אותו, אבל זה של השכנים... לא מעניין אותי זה מפריע לי בעין אני צריכה מרחב... )
מניסיון, הרבה הומור ואהבה, יכולים להתגבר על לא מעט מכשולים (כמו חודש מגורים בסלון בתנאי אתר בנייה).
בשליש הזה, עברנו מסעות סיור בכל בתי החולים בסביבה לא פסחנו על אף בית חולים (ליס, בלינסון, תל-השומר ואפילו זה שנמצא בבני ברק)
ובסוף החלטנו: אחרי הלידה, אנחנו רוצים את המלון, הולכים על תל השומר.
צריך להזמין שם את החדר מראש, לפי התל"מ. אצלנו התל"מ היה בשבוע שני של ספטמבר.
משום מה, למרות התל"מ, נראה לנו ברור והגיוני, להזמין את החדר דווקא ל 1 בספטמבר.
עוברים הימים, הכבדות מתגברת. שנינו כבר מייחלים ללידה, עושים הכנות אחרונות.
ביקור אחרון אצל ההורים בחיפה - שם הבטחתי להם: בסוף השבוע (30 באוגוסט) 19:00 אני מצלצל לספר שיש בן).
הלידה
30 באוגוסט, שבת בבקר יום יפה, האמת יום קסום אנחנו מתעוררים לנו בעצלתיים
ב- 10:00, מתלבטים בין ארוחת בקר, או סתם מיץ פירות טרי ומתחילים לתכנן את היום. כשאהובתי אומרת אתה יודע מה, היום ממש מתאים לי ללדת, ילד של שבת – כמובן שהסכמתי.
10:15 אני מקבל הנחייה חד משמעית לתלות את ארונות האמבטיה שאם תהיה לידה היום שאהובתי תהיה רגועה שזה מוכן.
אני נגש במרץ למלאכה ואהובתי מארגנת את תיק הלידה באופן סופי.
13:00 התחילו הצירים הראשונים, לא סדירים ולא כואבים. ככה קטנים, נחמדים ולא מפחידים.
13:30 אהובתי מבקשת שלא אתייחס לצירים כי הם עדיין לא סדירים ושאסיים להתקין ארונות האמבטיה. הצירים, כן הם שם עדיין נורא נחמדים, קצת יותר כואבים ועדיין לא סדירים.
14:00 אני חושבת שאני רעבה (מזל שסיימתי להתקין את הארונות).
המלצתי על תפריט שהתקבל בשמחה: סלט ירוק עם תאנים וגבינה כחולה, פסטה עם סרטנים בסגנון סנטה פה ושמנת עם רימונים לקינוח. מייד ניגשתי להכין.
אגב, בשל המאורעות שהחלו להתגלגל במהירות, הארוחה המפוארת נותרה בשלב התיכנון בלבד.
14:30 זה מתחיל לכאוב טוב אבל זה עדיין לא סדיר, יאללה בואי נלך לבית חולים אני אומר, נחכה שיהיה סדיר היא אומרת.
נתייעץ עם הרופא אנחנו מסכימים.
14:40 הרופא ממליץ לחכות עד 15:00, אז מתחלפות משמרות והמיילדת שלנו תהייה איתנו כל הזמן.
14:45 אנחנו מחליטים שעדיף כבר לצאת לבית החולים. אספנו את תיק הלידה ואת שקית ה- goodies שהכנו, מתוך ציפייה ללידה של 12 שעות לפחות, התארגנו בזריזות ויצאנו.
14:50 תוך כדי ירידה במדרגות, אני רואה את אהובתי מתחילה להתקפל ופולטת צווחה של כאב נוראי! אני מחבק, מעסה את הגב, מנסה להקל, הקלה.
אנחנו ממשיכים, מתקרבים למכונית, עוד ציר.
היא מתיישבת.
אני מחבק, מלטף, מרגיש חסר אונים, מול הכאב שהיא עוברת, הקלה.
נכנסים במהירות ומתחילים לנסוע (אנחנו גרים ברמת גן).
ליד הבורסה, ציר, אני עוצר.
היא נושכת שפתיים, מתפתלת מכאבים, זה מתחיל להיות איום ונורא!
אני מחבק, מעסה, מנסה להקל, אבל היא כל כך סובלת.
אני כל כך אוהב אותה, אבל זה לא מפחית כאבים (מסתבר).
עוד קילומטר, עוד ציר.
עוד קילומטר עוד ציר. אנחנו מתקדמים לסירוגין ומתקרבים בנסיעה בת חצי שעה הארוכה ביותר שעברנו.
15:15 אנחנו בתל השומר, נצא? עוד ציר והוא כל-כך כואב זה כל כך לא אנושי הכאב הזה.
מהר, שנספיק לאפידורל, שכבר לא תסבול נכנסנו למיון.
המיילדת הספקנית, בטוחה שהגיעה עוד יולדת היסטרית, בלידה ראשונה, עם פתיחה של 2 וזמן המתנה של שעות.
היא מנסה לדובב את אהובתי, מסרבת להמשיך בלי שיחה.
אהובתי בשיאו של עוד ציר! לא יכולה לדבר!
המיילדת מתעקשת, אהובתי מתפתלת.
המיילדת מקשה, אהובתי בוכה.
תפסיקי עם השאלות, תבדקי את הפתיחה!
אני מתערב, מבט קשוח, מתחלף בהבנה.
היא שולחת אותי לקבלה ונגשת לבדוק.
תוך דקות, המיילדת יוצאת במהירות, אחרי.
אני שומע אותה מדווחת: היא עם פתיחה של 8 להכין מהר חדר לידה!
ולהזמין מהר אפידורל... אני קורא אחריה.
15:30 אנחנו בחדר לידה, הפתיחה 9 , אופס 10, הכאב איום ונורא.
בשורת איוב בפי הרופא: אפידורל לא יהיה היום Sorry
אני רואה את אהובתי מחווירה.
אוחז בידיה, תסתכלי לי בעיניים, אנחנו עוברים את זה יחד!
זה יהיה מהר, אני מלטף, מעסה, וזה נורא כואב, אני מחבק, מרטיב שפתיים, עושה רייקי, כל מה שאפשר לעשות כדי לעזור.
אני ניגש להביא ענב קפוא כדי להקל, עוד ציר! אני רואה את אהובתי לשה את הצוואר של המיילדת מרוב כאב, בחיוך הזזתי אותה הצידה זוזי אני כבר רגיל ...
אנחנו מנסים כריעה, מנסים על 6
הרופא מתעקש על מוניטור, המיילדת הגאה, מגינה בחירוף נפש על הלידה הטבעית, שמתרחשת כאן.
הרופא מרגיש חסר תועלת. אין בעיות, אז הוא מתחיל לחפש אותן ולדאוג מהדופק של העובר.
(לא הצליחו לחבר את אהובתי למוניטור בגלל התנוחות וחוסר המנוחה שמלווה לידה ללא אפידורל)
המיילדת מרגישה שהוא עלול להתערב בלידה ומתחמנת כדי שירד ממנה מספרת שבדיוק כשהוא יצא היה דופק תקין...
בסופו של דבר אנחנו מחליטים להתפשר על פקיעת מיי השפיר (אחר כך סיפרה לי אהובתי – תראו איזה קולית - שלמרות כל הכאב, היא הבינה, שככה היא קונה לעצמה עוד זמן של שקט, מהרופא, כי אם הוא ייראה מיים נקיים, הוא יירגע וכך היה) המים נקיים!
הלידה ממשיכה.
עוברת שעה וחצי של פתיחה של 10 והתינוק עדיין בפנים.
הרופא מחליט לשנות קצב. לדגל נקראת מיילדת אחרת (עם תפיסות עבודה קצת יותר דומות לשלו).
היא נכנסת בסערה: טוב מתוקה, על הגב, להרים רגליים, לפסק, ללחוץ, קדימה...
זה לא נוח לי ככה אומרת אהובתי, אני לא יכולה ללחוץ בשכיבה על הגב, על 6 יהיה לי יותר נוח, אני יודעת.
והמיילדת באסרטיביות: אני מנהלת את הלידה, אני יודעת מה נכון, ולכן את חייבת לעשות מה שאני אומרת.
שוב הדם עולה לי לראש ואני מחליט להשתמש ב- Voice (מובן למכורי חולית...).
ובמבט של רצח בעיניים אני אומר:
הלידה היא שלה, לא שלך.
התפקיד שלנו הוא לעזור לה.
מה שיהיה זה מה שהיא רוצה.
את ואני נעזור לה לעשות את זה.
אז בבקשה, תעשי את העבודה שלך, תעזרי לה ללדת, איך שנוח לה!
- אם זה היה סרט, הייתה לה בועה מעל הראש, בה רואים אותי בתוך הבועה, עובר ייסורים ומלקות –
אבל, זה לא סרט. לכן, היא הסתפקה בשתיקה רועמת....
ואז, צעקה:
"משה, יש כאן אחת שרוצה ללדת על 6 בוא הנה,
תוך שניות, נכנס משה שחרחר עולץ ושמח ומייד ניגש למלאכה כן מתוקה, יופי ממוש, תלחצי כשאני אגיד לך, את מקסימה, את גדולה (לרגע חיפשתי את ה- Cheerleaders)
בינתיים, הבין הרופא, שהבעיה היא שאהובתי לא ידעה בדיוק, איך ללחוץ נכון.
ושינה את מהלך הלידה, כשאמר (ותסלחו לי על הביטוי אבל זה מה שהוא אמר) "תדמייני שאת מחרבנת אבטיח"
משה בעמדה, ציר, תילחצי, מנוחה (את מתוקה את גדולה את מקסימה....)
ציר, תלחצי, מנוחה
ציר תלחצי, ראש!!!
הנה הראש!!!
זה פשוט מדהים!
והנה היד והנה הוא מזיז את השפתיים, כמו דג קטן...
לחיצה, והוא נוזל לו למטה
הוא כל כך ערני, הוא כל כך חלק, הוא כל כך נקי (אף טיפת דם) הוא נוהם וגונח, מביט לכל הכיוונים, מנענע בידיים, מזיז את הרגליים.
אהובתי מביטה בו אוספת אותו אליה, עוטפת אותו בנשיקות, אני עם דמעות בעיניי, איזה קסם, איזו מקסימה, איזו גיבורה, כמה כוח יש לה, כמה אהבה, איזה מדהים התינוק, איזה ערני...
עברו דקות. חבל הטבור הפסיק לפעום, האחות חתכה אותו.
אפשר להחזיק את אירד על הידיים.
אהובתי מחזיקה אותו. איך שהיא קורנת, כמה שהיא יפה, כמה שאני אוהב אותה !
ואירד, לא בוכה, נוהם, גונח, זז מחזיק, מתבונן
אני חייב להחזיק אותו.
איזה ייצור מופלא, העולם נעצר, העולם נעלם, רק אנחנו שם.
הנשימות שלו.
העיניים שלו.
התנועות שלו.
אני מביט בו, מחזיק אותו קרוב, מוציא לשון לאט, לאט.
הוא מביט בי, מוציא לשון לאט, לאט.
אני מכניס, הוא מכניס.
וככה כמה שניות, עושים פרצופים, קולטים, זוכרים, "מטביעים", אנחנו מבלים שעתיים קסומות שלושתנו יחד בחדר הלידה.
וממשיכים מאושרים לחיי השלישייה החדשים .
ולנושאים המיסטיים כמו ושהבטחתי:
30 באוגוסט היה יום שבת, אותה שבת שהבטחתי להורים שיהיה טלפון ממני ב- 19:00.
בדיוק בשעה 19:00 צלצלתי להורים והודעתי חגיגית יש לנו בן.
למלון הגענו בדיוק ביום בו הזמנו את החדר ביום שני ה- 1 בספטמבר (יום התאוששות במחלקה)
וכמובן שילדנו בן, כמו שידענו, לפני 30 שבועות כשגילינו שאנחנו בהריון.
קצת נתונים לסקרניות
- ילדנו בשבוע 39.
- לידה טבעית לגמרי בלי משככי כאבים בכלל (למרות שממש לא תכננו כזו).
- סך כל משך הלידה, שעתיים וחמש דקות, מהרגע שנכנסנו לחדר לידה, ועד השנייה שאירד יצא סופית.
|
 |
עמוד הבית