נראה לי שהשינוי שבמחשבה של 'לשקול לידה טבעית' מזכיר לי את השינוי שחוויתי בילדותי במשחק חיי שרה (דומה למחניים ללא קבוצות). מהנקודה בה החלטתי להסתכל אל הזורקת בעניים. תחילה הייתי הבורחת, לאחר זמן היה הכדור משיג אותי, נזרק על גבי במנוסתי כואב. שני רגשות מתערבבים, הקלה שהמשחק עבורי הסתיים וחוסר אונים מוכר. עד לנקודת ההיפוך ל-תופסת, מתבוננת בחדות ולא מפנה גב, מתמלאת באומץ ומנסה. לא מצליחה - הכדור פוגע בחזי וכואב (מסתבר שלא הרבה יותר מאשר הכאב בגבי) יוצאת מהמשחק כמנסה. שוב הזדמנות, הנה הכדור נשאר עטוף בין ידי.. והפליאה גדולה זה היה פשוט מששיערתי! בנקודת השינוי, הבחירה לנסות, השתנתה השקפת המשחק, האומץ פינה את מקום הפחד ויכולת חדשה נתגלתה (יכולת שתמיד היתה שם...ימימה ...) .

לפני לידה, או כל התמודדות, שהפחד שוב עולה אני מחפשת את המקומות החזקים שלי, סוקרת את  ההתמודדויות של חיי ומתמקדת באלו שבחרתי לעצור, להתבונן ולנסות גאה, אני זוכרת אותם ולוקחת אותם איתי, מבינה את הפחד שלי ובוחרת הפעם לנסות.