לפני מספר שנים, שאדם קרוב אליי שיתף אותי בכך שהוא לא בטוח אם ירצה להיות נוכח בלידת בנו,הוא לא בטוח שהמראות וההתרחשויות יעשו לו טוב, ושהוא יוכל להיות לעזר לאישתו. 

בשבילי, לאור ההיכרות איתו והדרך שחשבתי לנכונה זו היתה הפתעה גדולה והיה לי קשה לתפוס ולהבין איך זה יכול להיות שהוא לא ירצה להיות נוכח בלידת בנו.

אותה לידה הסתיימה בניתוח קיסרי(מצג עכוז) בו הוא נכח וליווה את אישתו,הוא אבא מסור ואוהב.

נושא העבודה שבחרתי הוא מקום האב במהלך הלידה בעיקר,וגם לאחריה בקשר עם האישה והילד.

התמקדתי בעיקר בחויות הלידה בה השתתף.

שאלות שעלו לי לקראת העבודה:

• האם יש הבדל בקשר בין אב שנכח בלידת ילדו לקשר שלו לילד,לבין אב שלא נכח בלידת ילדו?
• האם הקשר הזוגי השתנה בעקבות החויה המשותפת? לטוב/לרע?
• האם מקום הגבר  בחדר הלידה, או דווקא אישה (דולה) איתה היולדת מרגישה בנוח היא זו שתוכל לתמוך ולהיות שם בשביל היולדת בצורה הטובה ביותר?
• האם  גברים שחווים קושי ריגשי בלידה נותנים מקום לפורקן ולטיפול, או שמכניסים אותו למגירה אחרת ועם הזמן מחכים שיעבור,או לחלופין "אני אסתדר לבד, אני לא צריך עזרה"?
• האם אבות  מוצאים עצמם "מובלים"  ללידה מתוך צפיית החברה או בת הזוג ולא מתוך בחירתם האמיתית?

יצאתי מנקודת ההנחה שרוב הגברים,  גם כשקשה להם, לא משתפים ומדברים על הקשיים והם "קורבנות" של החברה בנוגע לסטיגמות ונורמות של מה מקובל או לא מקובל בזמן הלידה.

ההיה או חלמתי חלום?

התחלתי לחפש חומר באינטרנט ובספרים.נושא ההתמודדות הריגשית של הגבר לא ממש מונצחת בספרות העיברית.

חשבתי שהכי נכון יהייה לבדוק בשטח מה הגברים חושבים ומרגישים, ולכן חיברתי שאלון ושלחתי לכל תפוצת מכריי, דרך אתרי אינטרנט,ועוד.

השאלון היה פתוח לכל מי שהביע נכונות להשתתף,את השאלונים מילאו גברים בגילאים שונים מאזורים גאוגרפים שונים,היו כאלה שכתבו על לידה ממש טרייה ואחרים על חויות מלפני 15 שנים.

חלק מהמסקנות היו  ידועות מראש וחלקן הפתיעו אותי.קישור למאמר המלא יועלה בקרוב.