מיני אתר

אני מדברת עם י. מבקשת תיאור מצב, משך צירים, תדירות...

הכל עוד ממש בהתחלה. לא סדירים. רחוקים. לא ברורים. היא עדיין לא בטוחה שזה באמת צירים. ואיך בכלל מורגשים הצירים.

מבקשת שיעקבו, ימדדו, ובעוד שעה בערך יגידו מה קורה. חוץ מזה, יכולים להתקשר עם כל שאלה.

מזכירה לה לנשום, לנוע. מזכירה לה להשתמש בכדור. מציעה לה להיכנס למקלחת, להתיז מים על הבטן, על הגב..

נ. מודיע שהצירים מתגברים ונעשים יציבים לאט לאט. בערך כל 10 דקות, נעים בין 10-30 שניות.

יש עוד זמן. יש להם שעה נסיעה לבית החולים. אני גרה בדיוק באמצע הדרך. חצי שעה מבית החולים.. בבית הצמוד לביתי יש לי מרכז לטיפולים וסדנאות. נכנסים לערב, המרכז פנוי. מציעה להם לבוא אלי. נהיה יותר קרובים. סביבה מבודדת. נשים מוסיקה, נרקוד, נצעק אם נרצה. לא נפריע לאף אחד.יש מזרונים, יש מקלחת, יש אמבטיה. גם קפה... יכולים להחליט מה הם רוצים לעשות. איפה ירגישו יותר נוח ובטוח...

נ. מתקשר - הם יוצאים לכיוון שלי. מכינה תיק. סוגרת דברים אחרונים. נכנסת להתקלח. מתכוננת. גם אני צריכה הכנה.

מגיעים אלי. כואב לה. היא לחוצה. כואאאבבבב. זה בסדר, מתוקה, אני מחייכת,

זו רק ההתחלה. יכאב יותר? לא אוכל לעמוד בזה...רוצה אפידורל.

מראש החליטו – מנסים לעשות הכל כדי ללדת טבעי. ללא התערבות.

אני פורשת לה מזרונים על הריצפה. מציעה להיות על ארבע ולהניע אגן בזמן ציר. שמה מוסיקה – היא לא מכירה – מרצדס סוסה. חיבור מדהים ביניהן. מרצדס סוסה מלווה לידות נהדר....!!! יש לה קול של אמא אדמה. י. נעה. אני מזכירה לה לנשום לכיוון האגן כמו שלימדתי אותה בפגישות ההכנה. נחה בין ציר לציר. צוחקים, מדברים... כשמגיע הציר, היא "טסה" למזרון, כורעת על ארבע ומניעה את האגן. היא לא רוצה שניגע בה. מרוכזת. נהדרת, איך היא מחוברת לעצמה, אפילו קולות קטנים היא מעיזה להוציא מידי פעם. היא אומרת שיש לה קצת בחילה, קצת סחרחורת... מזכירה לה לשחרר את הפחד. הפחד מאיבוד השליטה... איך הוא דופק אותנו... מסחרר אותנו. המוח הגדול והמוח הקטן נלחמים האחד בשני. שחררי את השכל י., לכי עם המוח הקטן – זה היודע מה לעשות. תתחברי....

והיא מתחברת. מציעה לה לנסות לנוע בעמידה. רגליים פשוקות, כפות רגליים פנימה, ברכיים כפופות מעט. נ. מתחבר אליה. הם נעים ביחד. כמה רגישות יש בו, כמה אהבה. איזה צוות מושלם הם. אני יושבת בצד. לפעמים רוקדת לידם, (אי-אפשר לשבת בשקט כשמרצדס שרה...).

כשנגמר הציר היא יושבת, עוצמת עיניים ונחה, פלג הגוף העליון ממשיך לצייר מעגלים בקצב המוסיקה.

מפליא אותה ההבדל בהרגשה בין הזמן שיש בו ציר ואז הכל כואב ובין הזמן שאין.. פשוט אין... ואפשר להיות נינוחים וכלום לא כואב...

עובר הזמן. אני מציעה לה להיכנס למקלחת. כבר הייתה בבית במקלחת, יודעת שזה מקל עליה. נכנסת למקלחת. נ. איתה. אני נשארת בחוץ. עושה לשתות. מביאה אפרסקים מהבית. יוצאים. שותים תה. משך ותדירות הצירים מתגברים לאיטם. אנחנו יושבות יחד, אחת מול השנייה, נעות בשקט לקצב המוסיקה.

היום תגלי את העוצמה הנשית הטמונה בך אני אומרת לה.

אני מתחילה לרשום את הצירים. כבר לא סומכת על בערך ומה נדמה

שהיה. התדירות מתקצרת – משך הציר לא מתארך. עדיין לא...

אני יושבת בצד, רושמת צירים, הם נעים במרחב, מניעים אגן ביחד. אני

מסתכלת בהם וחושבת כמה הם מדהימים, מתואמים, קשובים אחד לשניה.

י. יושבת, נ. מעסה לה את כפות הרגליים בין ציר לציר... אני מראה לו

נקודות שכדאי להתמקד בהן. היא עוצמת עיניים.. נחה..

מתחילים להסתמן צירים סדירים יותר, ארוכים יותר. אני מחליטה לחכות לפחות עוד 30 דקות לראות אם אכן זה כך... משאירה אותם לבד, הולכת הביתה ומתחילה להתארגן לתזוזה. מתלבשת, מארגנת דברים אחרונים. מידי פעם באה לראות מה קורה... הם בשלהם, מרגישים בטוחים.

זהו. מסדרת את המזרונים, שוטפת כוסות, אוספת מגבות....

זזים. הם ברכב שלהם. אני בשלי. נ. נוסע במהירות רגילה. בהמשך מגביר מהירות... אני לבד, עם ההרהורים. למה הוא מגביר מהירות? מה קורה אצלם? מתקשרת. הכל בסדר אצלם. אצלי מתחילים קצת חששות. עשיתי הכל "לפי הספר"....אולי חיכיתי יותר מידי... אולי פחות מידי... עם כמה פתיחה נגיע?

ועם החששות באה התפילה... לאלוהימה.. אלוהי הנשים, זו השומרת גם על הנשים היולדות.. עשי שהכל יהיה תקין, שלא באנו מוקדם מידי, לא מאוחר מידי... מחייכת לעצמי, מבקשת פתיחה של 5 ....וכשתפילה באה מהלב. – היא מתקבלת....

בדיקה. פתיחה של 4.5-5 אני מודה לה... תודה. מרגישה את אלוהימה נוגעת לי בלב. קצת דמעות של אהבה, של ליטוף אלוהית...

הנסיעה עשתה לה טוב, אבל ההגעה לבית החולים (פארק האפשרויות הבלתי מוגבלות לחומרים מאלחשים) מביאה אותה שוב אל הפחדים, אל התחינות למשהו שיקל עליה.

צריך למלא טפסים, אני עוזרת לה. נ. בטלפון ובטופסיולוגיה של בית החולים. אוף.... שיבוא כבר!!!

אני נכנסת לעצבנות קטנה.. חוששת ממה שעלול לבוא אם יענו לבקשותיה. נ. נכנס, אני מבקשת ממנו למלא איתה את הטופס.

אני יוצאת מהחדר. לא רוצה להשפיע על ההחלטות שלהם. סומכת עליו. נ. יודע שעליו מוטלת האחריות לייצג אותה נכונה. מתפללת לאלוהימה. יודעת שהם צריכים להחליט לבד. נכנסת בשקט, עומדת מעבר לוילון שומעת את הצוות משכנע את י. שלא כדאי.. יש עוד זמן...

עכשיו אני כבר רגועה לגמרי.. אנחנו בידיים טובות.

מסיימים בדיקות ראשוניות. הצוות חם ומחבק. מרגישה רצויה. לא יהיו פה מלחמות היום.. איזה כיף! שואלת האם אפשרי לעשות מוניטור לסירוגין. כן.

מכניסים אותה לחדר הלידה. מביאים כדור. היא יושבת, נעה על הכדור, כמו שתרגלה בבית. נהדרת. מזכירה לה נשימות. לא להתכווץ... עובר הזמן. עיסוי בגב עם שמן מרגיע...

מציעה לה מקלחת. אני מבקשת כדור למקלחת ומקבלת.

אני מסדרת את המים שיהיו נעימים, היא נכנסת, מבקשת להתיז לה מים על הגב... היא נעה בשקט. אני מעבירה לנ. את הצינור. שמה לה מרווה מרושתת על הגב ויוצאת. יודעת שהם יסתדרו לבד. אומרת שאני מעבר לדלת אם צריך משהו.

קוראת את כל מכתבי התודות התלויים על הקירות, אוכלת אפרסק....

שניהם יחד במקלחת החשוכה והנעימה... לא מעט זמן, עד שהמקלחת עולה על גדותיה... יוצאים. קר לה. מכבים מזגן.

מידי פעם מסתכלים על השעון.. הזמן מתקדם... אבל כבר לא זוכרת לוח זמנים.

י. שוכבת קצת במיטה. רוצה לנוח. מוניטור. לאחר מספר דקות דופק העובר יורד.. נכנסת אחות, ממלמלת משהו על רופא... על פקיעת מי שפיר... ויוצאת.

אני אומרת לה – התינוקון שלך לא רוצה שתשכבי.. קומי... היא קמה, יושבת על הכדור, דפיקות העובר חוזרות לעצמן... (כבר מעכשיו הוא מנהל אותה... צוחקים...)

במשך הזמן אני שמה לב שפעימות דופק העובר מתגברות עוד לפני שמתחיל הציר. אני יודעת להכין אותה מראש שהנה זה בא.. להתחיל לנשום ולנוע...

לפעמים היא נעה על הכדור, לפעמים בעמידה לבד, שמה ידיים על האגן ומניעה אותו, לפעמים נתלית על נ., חם לה, מדליקים מזגן....

אני מוציאה את שמן העיסוי המגביר צירים...מעסה את הגב התחתון.. משהו אחר היא לא רוצה...

היא עייפה מלנוע על הכדור, מלנוע בעמידה. היא רוצה לחזור למיטה.

היא נשכבת על הצד ואז אני רואה שיש קצת דימום וקצת רטיבות על הסדין שעוטף את הכדור. אני קוראת לאחות...אולי זה הפקק הרירי? לא, הפקק הרירי מסתבר ירד כבר כשרק הגענו, בבדיקות הראשוניות. זה שום דבר..זה בסדר....

בהמשך אנחנו מעלות את הכדור על המיטה והיא, עם הברכיים על המיטה, רוכנת על הכדור, נעה כשיש ציר, נחה כשאין.... עוצמת עיניים. היא יושבת עם רגליים פשוקות, מזדקפת אל הכדור כשמגיע ציר ומזיזה את האגן. כשנגמר הציר היא מתיישבת, כמו שילדים יושבים על הברכיים - ירכיים פשוקות, שוקיים החוצה.

מהרגע שהגענו לבית החולים היא רק רוצה שקט. לא רוצה מוסיקה כזו או אחרת...

החדר חשוך מההתחלה ביוזמת הצוות. שקט. רק דופק העובר נשמע.

ואז, בבת אחת, פוקעים המים, באופן טבעי... י. קצת נבהלת. הכל בסדר. רק המים. נפלא. פקעו מעצמם...

בסביבות השעה 04.00 מגיעה מירי – מנהלת חדר לידה. הקדימה לבוא בשבילם, ידידת המשפחה. בגללה הם הרחיקו עד לבית החולים הזה.

מירי מעודדת אותה לרדת מהמיטה, עוד קצת תנועה, מוניטור לסירוגין... מתקדמים.

קצת נגמר הכוח, קצת לנוח, לשכב. י. קצת חוששת – מה כן בסדר לעשות, מה לא... לא מוצאת תנוחה... חוזרת ושואלת (בעיקר את מירי) מתי זה כבר יגמר??? באיזשהו שלב אני שמה לב שעיניה משתנות. פתאום הן מקרינות משהו אחר, יש בהן אור אחר...הופכות להיות ממוקדות...היא כאילו מסתכלת פנימה, אל עצמה, אל תוכה... (נזכרת בלימודים.. "לא רואה ממטר, בועה..."). יודעת שאנחנו מתקרבים לרגע.

נ. נמצא כל הזמן, מעודד, מלטף, מחזיק, תומך ועוד מילים שרק צועקות בקול גדול... אהבה.....

האמת, יש לו יתרון... מתנדב במד"א, ראה כבר לידות... אבל הפעם הוא שחקן במחזה, לא מתבונן מהצד.. וכמה רגישות... כמה הקשבה... אפשר רק לקנא... (ולעמוד בצד... עם ידיים בכיסים, כמו שגילה אמרה...)

מתחילים להתארגן.. מירי נכנסת כבר יותר פעמים... עוד בדיקה... 9, 10 – אנחנו בלידה, רק יש עוד קצת שוליים אבל רק בצד אחד וממש קצת...

אני מציעה לי. להסתובב, לחזור להיות על הברכיים. אני מעלה מעט את מראשות המיטה, מוסיפה לה "כרית נקניקיה" וכרית נוספת – שיהיה לה נוח לנוח בין לבין... היא חוזרת שוב למצב של "ישיבת ילדים" על הברכיים.. פלג הגוף העליון נתמך, נשען על הכריות. בציר היא נעה. כבר לא צריך להזכיר לה כלום.. היא אפילו מצליחה להוציא קול קטן...

היא מדברת על זה שהיא צריכה קקי. (היא כבר אמרה את זה מספר פעמים הערב בשלבים שונים..)

בכל פעם שמירי נכנסת אני לוקחת צעד אחורה. לא בגלל היחס שלה, אבל מרגישה שיש מישהי אחרת בחדר שמנהלת את הלידה. זו הרגשה שלי בלבד. מנסה להתמודד עם זה... (תסביכים של דולות, דולות מתחילות או רק שלי?? J)

י. נחה לה בשקט (ושוב גילה עומדת לידי, לוחשת לי: שימי לב "שלב המנוחה.")

אני בודקת את התגובה של מירי. היא שלווה לחלוטין, מסתכלת על י. עם חיוך אימהי, שלווה לחלוטין, נותנת לה את הזמן.

ואז הם מתחילים, צירי הלחץ. י. בהתחלה על הברכיים, אחר כך בשכיבה על הצד, אחר כך על הגב... מירי מוכנה ליילד בכל תנוחה. אפילו לא מורידה את החלק התחתון של המיטה כמו שעושים תמיד.

מי שמחליפה תנוחות זו י. , לא נגמר.. אין לה כוח... מתאוששת ונחה בין הצירים. בסוף היא נשכבת על הגב. אני מציעה לה לעלות טיפה למעלה, להזדקף.. היא לא רוצה. נוח לי ככה היא אומרת, חסרת כוחות...

מתי יגמר היא שואלת בין ציר לציר. עייפה.. מירי פותחת את ערכת הלידה. מלבישה על הרגליים את הבדים הירוקים האלה. מכינה הכל ללידה. זהו.

י. שוכבת על הגב... אני רואה שהיא לא מספיק גבוהה. לוחצת. מתקדמת כל פעם קצת.

עוד אין הכתרה אבל תיכף זה מגיע.... כבר במרחק כלום.... מירי מעודדת אותה.. כולנו בעצם... אני מוטרדת רק מדבר אחד – היא לא מספיק זקופה, לא מספיק גבוהה!!!

אני מציעה לה שוב לעלות טיפה, אולי רק נשים כרית מאחורה.. נוח לי ככה חוזרת התשובה.

היא שואלת את מירי עוד כמה צירים עד שהוא יצא. מירי בחיוך אומרת לה 8 . היא שואלת - באמת? מירי מחייכת אליה, רק אם תדחפי... את צריכה לעבוד עכשיו.

תנשפי לאגרוף אנחנו מזכירות לה, אבל חזק... לא איזה פוף חלש כזה...

ציר. כבר רואים שזה כאן, מתחילה להיפתח. נגמר ציר - נסיגה... ציר - הכתרה. נגמר הציר - נסיגה...נעלם הראש פנימה... וכך ארבעה צירים – כל פעם יוצא יותר ואחר כך נעלם בחזרה.

כבר הושיטה את היד לגעת בראש והוא נעלם. אכזבה. גדולה.

אני מסתכלת שוב על איך היא שוכבת. האגן שלה שוקע במזרון, כך שלא רק שהיא לא זקופה היא גם בירידה.

מחליטה לא לוותר לה הפעם. אומרת לה שהתינוק צריך להתאמץ מאוד כדי להתגבר על צורת השכיבה הזו. הוא מנסה מאוד לצאת והדרך שהיא שוכבת מקשה עליו מאוד. היא מזדקפת מעט. 2 צירים נוספים - הראש בחוץ, סיבוב בעזרת מירי, גוף... תינוקון חצילון יצא לעולם. מתוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!

י. מסתכלת עליו . הגוף שלה רועד, ההבעות שלה נעות בין פחד ותדהמה. הוא זז היא אומרת בבהלה..הוא חי....

אני לא יודעת מה לעשות. מרגישה חסרת אונים. לא ראיתי ולא שמעתי על תגובה כזו. מירי מדברת אליה, מעודדת אותה, מרגיעה אותה. אני מצליחה להתעשט, כן מתוקה, קודם הוא זז בבטן , עכשיו הוא זז פה, בחוץ. אמיתי לחלוטין. לא עוד תמונת אולטראסאונד, תינוק אמיתי.

וזה מפחיד. היא לא רוצה לגעת בו. מירי מדברת אל התינוק ואל נ., נותנת לתינוק נוכחות בחדר. היא שמה אותו על הבטן של י. בעדינות. י. נחרדת .. הוא זז... הוא חי... , תורידי אותו, לא רוצה, עוד לא.... מירי לא מוותרת. שמה את היד של י. עליו, מחברת ביניהם, יוצרת את הקשר הראשוני, נוסכת בה ביטחון בשקט ובשלווה שלה. (תודה אלוהימה ששלחת לי את מירי לשיעור הזה, לא יודעת מה הייתי עושה...).

אני לוקחת את היד של נ. ושמה על זו של י. ומשאירה את ידי על ידו.

תינוקון חצילון שוכב על הבטן של י., מחובר אליה עם חבל הטבור. ואז אני מבינה - היא לא יכולה לראות אותו במצב שהיא נמצאת, רק להרגיש אותו, נע עליה, חמים ולח. אני שואלת אותה אם היא רוצה שאני אביא את המראה ואראה לה אותו. היא רוצה. אני מחזיקה את המראה כך שהיא תראה את שניהם. אותו ואותה. הבעת הפנים שלה משתנה, מתרככת, מחייכת. זהו. הם שניים. הם שלושה. נ. מרגיע, מחבק את שניהם. התרגשות. זמן התהוות המשפחה. אושר. דמעות. גם שלי.

אני שואלת אותה אם היא רוצה שנעביר אותו אל החזה, אולי ירצה לינוק, לשמוע את פעימות הלב שלה...להרגיש את המוכר לו אבל מבחוץ הפעם.כן. היא רוצה.

אני שואלת את מירי אם זה בסדר. אבל בזהירות, לראות שחבל הטבור מספיק ארוך. אני מנסה בהיסוס, קצת חוששת. נכנסת אחות נוספת לחדר, עוזרת לי.

צעד נוסף, הוא על ליבה. עוד לא מחפש פיטמה אבל הוא רגוע. גם י. מירי בודקת את חבל הטבור. הפסיק לפעום. סוגרת. נ. חותך. זהו.

אני עוזרת לה, או יותר נכון מנסה להצמיד אותו לפיטמה. לא קל...

י. רוצה להניק. החליטו על ביות מלא. מנסים שוב. מצליחים קצת.. כל פעם קצת יותר. הוא עייף, היא עייפה.

מירי מתעסקת עם השלייה. עוזרת לה לצאת.... זהו. היא בחוץ.

אני מרוכזת בשלושתם. חיבוקים, נישוקים, חיוכים...שימחה.

בדיקה. יש קרע קטן, לא משהו רציני אבל יושב על כלי דם. צריך לתפור.

לוקחים את תינוקון חצילון לשקילה וכו'. מגיע הרופא (שהוא גם מיילד בית), מכירה אותו משלב אחר ושונה בחיים. אני יודעת שהיא בידיים טובות ואומרת לה את זה. אין מה לפחד. היא סומכת עלי. רגועה לגמרי. זריקה להרדמה, . זריקה נוספת לכיווץ הרחם, תפירה. זהו.

אני מסבירה לה קצת את יסודות ההנקה. יודעת שבמשך היום יוסבר לה שוב. מצליחות להצמיד אותו.

קצת אחרי 7.30 היא מבקשת לנוח. שייקחו את התינוק לתינוקיה. מירי לוקחת אותו. אני נפרדת מהם.

7.55 אני יוצאת החוצה. בוקר חדש. תינוק חדש. משפחה חדשה.

לידה ראשונה שהיא כולה שלי, כדולה, מההתחלה ועד הסוף.

לידה טבעית לגמרי. בלי התערבות אחת - בזכות הזוג המדהים הזה, הצוות וגם, כן... גם בזכותי. (ועוד לחשוב שבשיחת הטלפון הראשונה היא הכריזה על הכוונה לקחת אפידורל.... J)

ותודה, בעיקר לך, אלוהימה - אלוהי הנשים, האחת והיחידה.


כל הזכויות שמורות ©	צרו קשר	שיווק באינטרנט	הריון ולידה	תקנון והצהרת פרטיות	קידום והקמת אתרים