13 פעמים חוויתי את החוויה הנשית הזו, שראשיתה איחור מסקרן, המשכה התעגלות חיננית, ההופכת אט אט להתנהלות פילית כבדה וחסרת סבלנות, וסופה אדם חדש שיוצא מגופי בהתרגשות גדולה ואקסטאטית. וכל פעם מחדש תוהה, שואלת, רושמת, כל פעם מבינה קצת יותר, לומדת, על בשרי, מתוך גופי.

הייתי אז בחודש השישי של הריוני השישי, קמתי ב2 בלילה עם צירים. זה היה מוזר ביותר, אבל לא רציתי להלחיץ את האיש הדאגן שלי, אז לא הערתי אותו. הסתובבתי בבית, התקלחתי, לא הבנתי בדיוק מה קורה איתי. צירים? עכשיו? זה ממש לא הזמן. ב6 בבוקר, הקיש על הדלת הבעל של אחותי, לספר לי שהיא בחדר לידה. הייתי המומה. האם הרחם שלי הגיב לצירים שלה? יצאתי איתו לכיוון בית החולים, ובדרך הוא סיפר לי לתדהמתי, שבדיוק ב2 בלילה, הם יצאו לדרך מביתם שבדרום. ליוויתי אותה בצירים, היא סבלה בשקט. היה לי קשה. היה לי קשה לחשוב שזה מה שמחכה לי עוד כמה חודשים. ההריונות שלי עברו עלי בשלווה יחסית, כי לא אהבתי לחשוב על הצירים. הדחקתי את המחשבות הללו. הייתי איתה כמה שעות והייתי חייבת לעוף לעבודה. כל היום בעבודה היה לי קשה, וב4 כשיצאתי הביתה, נכנסתי אליה במקום לבית שלי (גרתי אז מול משגב לדך) עמדתי ליד מיטתה בחדר הלידה, בצד השני עמדה אמא שלנו, אני דיברתי עם אחותי, וליטפתי אותה, וכל הזמן היא אמרה שאני עושה מאוד נכון ונוגעת בדיוק במקומות הנכונים. הרגשתי כל רגע מה היא צריכה, מסאג' ברגליים המקופלות מעלה, ניגוב זיעה, חיבוק, עידוד. היה עומס בבית החולים, ולא היתה מיילדת בחדר, כמעט בכלל. היא כבר היתה בשלב מתקדם. כל הזמן אני נוגעת במקומות שזכרתי שכאבו לי כשאני הייתי בצירים, ניסיתי לעודד, אך בלי לזרוע אשליות. לאמא שלי היה מאוד מאוד קשה. וכשהגיע הזמן ללחוץ אחזנו אמא שלי ואני את רגליה משני הצדדים, עודדתי אותה כשראיתי שמשהו יוצא, והאמת, לא הבנתי מה אני רואה. חשבתי שזה אף, אבל זה היה שעיר, אז עוד לא ידעתי שהראש פשוט מתכווץ לו בדרך החוצה, ואין לו צורה עגולה, אמרתי בלבי מה זה הדבר הזה, אבל תוך זמן קצר הגיח לזרועות המיילדת הבן הראשון של אחותי, שהשפריץ עלי דם בדרכו החוצה ) במשך כמה שעות אחר כך לא החלפתי חולצה, הייתי גאה בשפריצים של הדם, שהזכירו לי את החוויה המדהימה שעברתי). אמא שלי יצאה ממוטטת כמעט מהלידה הזו, היה לה מאוד קשה לראות את הבת שלה סובלת. לי זו היתה חוויה ממש מדהימה. את הרגע המדהים שבו התינוק מחליק החוצה מהגוף, הכרתי באופן חווייתי, אך עד אז, לא זכיתי לראות זאת. (התינוק הזה, הראשון שליוויתי בלידתו, חוגג הקיץ בר מצווה...) בפעם אחרת, יום אחד, כשהנקתי תינוק בן כמה חודשים, היו לי כאבי מחזור, ללא מחזור, שהקרינו לרגל, במשך כל היום. בערב, קבעתי תור למחר ב10 אצל רופא המשפחה. ב9 בבוקר, התקשרה אלי אחותי השנייה, שהיא בחדר לידה ושאבוא להיות איתה. הגעתי במהירות, הלידות שלה מהירות בדרך כלל, היא שמחה לבואי, והציבה אותי לעסות את כפות רגליה. מתוך חדר הלידה, התקשרתי לבטל את התור לרופא, וכבר הבנתי מה פשר הכאבים. כך יצא שכל אחות שלי שעמדה ללדת, קראה לי להיות איתה בלידה (וזה אומר כל חצי שנה בערך לידה במשפחה), לי היה ברור, שלמרות עיסוקיי ומשפחתי הגדולה, יש לי חשק ומרץ, התלהבות וסקרנות לבוא בכל שעה, לתרום ולהיות שותפה, ולהן היה ברור, שאני האדם המתאים שיהיה איתן בחדר הלידה, בנוסף לבעל, שלא תמיד יכול היה לתמוך פיזית, מטעמים הלכתיים, ואולי לא רק. כשהסתיים ההריון השישי שלי, למרבה הפלא, קיבלתי לידה הכי מלאכותית שהיתה לי. ילדתי במשגב לדך, עם זירוז (כי ראו משהו חשוד באולטרא סאונד), עם צירים מאוד כואבים, עם אינפוזיה, ולבסוף גם עם אפידורל, כשהמילה המאיימת "ניתוח" מרחפת בחלל החדר, וסולקה משם לבסוף. האפידורל שיתק לי את המפשעה והרגליים, אבל בצד ימין של הבטן חשתי את כל הצירים במלוא עוצמתם, כך שאפילו לא "נהניתי" ממנו. כשהמיילדת אמרה לי הנה, תראי אותה, הרגשתי פיספוס ענק! כי לא הרגשתי כלום! יציאת התינוק, הרגע הכי מרגש, עבר עלי באילחוש! באותו רגע ידעתי, שאפילו שההריון הזה לא היה מתוכנן, תבוא אחריו לפחות לידה אחת נוספת, כי אי אפשר להישאר עם הטעם המאכזב הזה בפה... לא שחשבתי שה"חוויה המתקנת" תהיה הרבה יותר מלידה אחת, ובכלל... כאן התחיל עידן של לידות אחרות, עם הרבה התבוננות פנימה. עם יותר אומץ לחוות את ההריון עד עומקו, עם כל סערת הרגשות שבו, לטוב ולרע, לומדת, אוספת חומר, מכירה רעיונות חדשים-ישנים, מנסה דרכים שונות להתמודדות עם הכאב, נכנסת לעומק של הפחדים, מתוך היכרות קרובה מאוד עם עצמי ועם מה שקורה לי במהלך הלידות, ומתנסה באמצעים שונים להירגעות, בסיוע חברה שלמדה רפואה משלימה, ושמחה להיות הדולה שלי. פה ושם בין לידה מאושרת לאזעקה טלפונית לילית נוספת, מתבשל הרעיון ללמוד ולשכלל את העיסוק הזה, לאט לאט זנחתי את עיסוקי הקודם כסוכנת נסיעות, למדתי במכללת רידמן טיפול אנרגטי והעשרתי את ידיעותיי בתחום גוף ונפש, שהתווספו על הידע הקודם, והנסיון שכבר היה לי בתחומים שונים ברפואה משלימה, ולקח עוד קצת זמן עד ההגדרה הנוכחית... תומכת לידה. כיום, הניסיון שלי מורכב פרט ללידות שחוויתי על גופי, בהן לידות בבתי חולים שונים, אצל אילנה בצימר, ואצלי בבית, גם מהלידות המגוונות שליוויתי, בהן לידת עכוז, לידות בבתי חולים, עם או בלי אפידורל, לידת בית, ולידות VBAC. פעמים רבות פונות אלי נשים בהריון, שרוצות לתקן משהו מחוויית הלידה הקודמת שהיתה להן, ואני משתמשת בטכניקות של דמיון מודרך ובהדרכה לבניית "תסריט לידה" חדש. ממשיכה להתרגש, מאוהבת בתהליך, קרובה ליולדת וחשה את צרכיה, מתוך הניסיון והזיכרון הטרי. אוהבת להעניק, ולהיות חלק מהמעמד המסעיר הזה. שלכן, אורנה.