מקורות שונים מצביעים על כך שבעבר, נשים ידעו יותר טוב "לקרוא" את הגוף שלהן, במהלך כל שנות הפוריות.

נשים היו קשובות יותר לגופן, ידעו מתי הן מבייצות, מתי המחזור עומד להגיע, וכדומה.

הן היו קשובות לעייפות המתרגשת עליהן לקראת המחזור, לצורך להוריד הילוך ולנוח יותר, וחיו בשלום עם השינויים הללו המתרחשים בגופן.

בשלב כלשהוא בדורות האחרונים, הרגשנו, הנשים, שהנושא הזה הוא בעוכרינו. שמישהו משתמש בגופנו הדינאמי ובמתרחש בו, כדי להפלות אותנו לרעה, כדי לקבוע שאנחנו שוות פחות בשוק העבודה, וזה קומם את התנועה הפמיניסטית בהתהוותה, מה שגרם לנו לטשטש כל זכר למחזור החודשי, ולהציג את עצמנו כאדם חדש, שווה יכולת וזכויות, ומשום כך, הס מלהזכיר שאני צריכה לנוח קצת יותר בימים מסויימים בחודש. הפרסומות ממשיכות להציף אותנו באשליה שימי המחזור הם כשאר הימים, ומי שלא הצליחה להשתכנע, יבואו אדוויל ונורופן לעזרתה...

וכך הצלחנו להשתלב היטב בעבודה, אך איבדנו משהו חשוב (שאולי היום הוא כבר פחות מאיים) והוא הקשב לגוף, והקשר עם הגוף.

אין לי שום ספק, שהנסיונות להמשיך ולתפקד כאילו כלום לא מתרחש בגוף, בין אם מדובר במחזור החודשי, או בהריון, ייגבו את המחיר שלהם במוקדם או במאוחר.

כשמתחיל הריון, זו הזדמנות להתחיל להתיידד עם הגוף ממקום חדש, מכבד, אולי זה קצת קשה כשהגוף בעצם זורק אותך למיטה ב6 בערב. כשאת מבלה את היום בהתרחקות מריחות שונים, בבחילות ועייפות.

כל התיידדות עם הגוף תהיה לטובתך בסופו של דבר. בשבועות ההריון, במהלך הלידה, ואחרי הלידה. הגוף עובר שינויים רבים, וכדאי לכבד אותו ואת מגבלותיו, במקום לחוש עויינות על השינויים ש"נכפו" עלייך.

 

 

 

כדי להקשיב לגוף, צריך לייצר קצת שקט. להאיט מקצב החיים המטורף, ולשים לב מה הגוף שלך אומר לך. לפעמים זה אומר, במקום להסתכל על השעון, להקשיב פנימה. זה לא אומר שלא תגיעי בזמן לעבודה או לפגישות. אנחנו חיים במאה ה21 ואין הכוונה לעבור למצפה בגליל ולגדל עיזים. (בלי לזלזל במי שבחר בכך). אבל אפשר לזכור, שאם הגוף שידר לך עייפות, ובכל זאת מיהרת לפגישה, הבטיחי לו לגוף, שתפצי אותו בהמשך היום, במנוחה, או בהתחלה מוקדמת של הלילה שלך. הגוף יודה לך על כך ברעננות וברוגע ביום המחרת.

 

ככל שתקשיבי לגוף ותחדדי את יכולת ההקשבה הזו, כך תדעי טוב יותר, מה טוב לך ומה את רוצה. כך יהיה לך קל יותר להגדיר לסובבים אותך מהם הצרכים שלך. כשזה ברור, הכל יותר קל. לעומת זאת, אם הדברים לא ברורים לך דיים, יש לגוף קשיים, אך את לא מתייחסת אליהם, ובטח שלא נותנת את דעתך מה בדיוק הקושי ומה הפתרון לכל קושי, אז נוצרת איזו אי-נוחות-כללית שמשודרת החוצה, לפעמים סתם "פרצוף חמוץ" שבן הזוג לא יודע לפרש (ואיך ידע אם את לא יודעת) ולפעמים נרגנות מתמדת בעבודה, ובכל שעות היום.

כדי לקבל פירגון ועזרה מהסביבה, צריכה האשה קודם כל לדעת מה  סוג העזרה שהיא צריכה. האם היא צריכה שקט ושיניחו לה? האם היא מבקשת פחות מטלות בעבודה? האם היא יכולה לעשות הכל בתנאי שזה בישיבה ולא בעמידה? לכל אחת קיימות המגבלות שלה בהריון שלה, וככל שהיא תשים לב אליהן יותר, הכל יהיה מוגדר וברור יותר, לה ולזולתה.

 

 

לאהוב את הגוף היא משימה חשובה בכל עת. אולי לחלק מאיתנו קל להתבונן במראה ולתת לעצמנו ציונים טובים לפי הקריטריונים המקובלים בעולם האפנה. אך לא לכך אני מתכוונת. כי לא כולנו נולדנו דוגמניות, ואין צורך בכך. לאהוב את הגוף, זה לאהוב אותו כמות שהוא. בלי תנאים. אפשר ליפייף אותו, אפשר ורצוי לטפח, לעטוף בבגדים יפים ותכשיטים. אין לי דבר נגד איפור. כל אלה, כשהם באים ממקום של להוסיף אהבה וטיפוח ולא ממקום של לתקן. ממקום של שביעות רצון ולא ההיפך. להעריך את הגוף על המאמץ הגדול ביצירת התינוק הזה. כל האיברים תורמים את חלקם ל"מאמץ הלאומי". הרגליים נושאות משקל כבד יותר, הלב עובד שעות נוספות. הריאות נדחקות לנפח קטן יותר, ועדיין מספקות מספיק חמצן לך ולעובר, מערכת העיכול עושה מאמץ להמשיך לתפקד כרגיל למרות הרחם שהולך וגדל בתוך חלל הבטן ודוחק הצידה את כל האיברים הפנימיים. כל הדראמה הזאת מתחוללת בתוך בטנך, שבשבוע 18 או 20 רק חלק קטן מאוד ממנה מבצבץ ונראה כלפי חוץ.

זה הזמן להעריך את גופך, להודות לו על המאמץ. להבטיח לו שלא תתנכרי לו, וגם להתחבר לתינוק שבבטן, ולהתיידד איתו.

האהבה לגוף חשובה עכשיו, ככל שתאהבי את מה שאת רואה במראה, האהבה הזו תזרום סביבך ותגיע אליך בחזרה מהאנשים הסובבים אותך, ובעיקר מבן הזוג. קשה לי להבין מדוע נשים רבות מסרבות לאהוב את גופן המתעגל, למרות שהאיש שלצידן מכריז שוב ושוב כמה שהן יפות. האם עד כדי כך נשבינו בתפיסות המערביות לפיהן יש רק מודל יופי אחד, וכל השאר מחוץ למיטת סדום הזאת?

ההתייחסות החדשה והמכבדת הזו לגוף חשובה במהלך ההריון, כדי להמשיך להיות בידידות עם הגוף גם אחרי הלידה. מיותרת האשליה והציפיה לראות את הגוף אחרי הלידה כמו בנערותך. ("כבר כמה חודשים אחרי הלידה ועדיין לא חזרתי לעצמי..." מה זה "לעצמך"? האם את מבקשת לעצמך גם את ה"חכמה העמוקה" שהיתה מנת חלקך בגיל 16?) 

יהיה זה נבון יותר והרמוני יותר, להכיר בגוף ובפועלו, להעריך אותו על 9 חודשי הריון, על המאמץ בלידה, על כך שהוא מזין את תינוקך גם אחרי הלידה. ולגמול לו במנוחה ובהזנה, בסיפוק צרכיו בנחת וללא עוינות.

 

 

כשמפתחים יחס כזה לגוף, קל יותר לשמוע מה הוא אומר לך. כשיש עוינות, או ניתוק, פשוט לא שומעים. אך ככל שאת מתחברת לגוף ומכבדת אותו, כך למעשה את נוקטת בצעדים הספציפיים הכי נכונים לך בכל רגע נתון.

אשה שמפתחת הקשבה טובה לגוף במהלך ההריון, מגיעה ללידה בבטחה. מפרשת נכון את הסימנים המקדימים ללידה (זה לא סותר צבירת ידע רב לקראת הלידה. להיפך. הידע מאופסן במוח. ונשלף בהתאמה לתחושות). אשה כזו בזמן הצירים תדע מה עושה לה טוב, ותנחה את המלווים שלה בצורה שתיטיב איתה, וגם תעניק להם סיפוק שהם עושים עבורה את הדבר הנכון. לפעמים בן הזוג מאוד רוצה לעזור, אך הוא יעשה את הדברים הנכונים, רק אם היולדת תדע להסביר את עצמה, והיא תדע לעשות זאת, רק אם היא עצמה תהיה קשובה לגופה ותבין מה מתרחש אצלה.

 

לצד הידע הרב שכדאי וצריך לצבור במהלך ההריון, ובקורס הכנה ללידה, כדאי לחדד את הקשר הזה עם הגוף. לידות נראות שונה מאוד אצל נשים שונות, ואף אצל אותה אשה לידות יכולות להיראות לגמרי שונה. קורס הכנה ללידה יתן לך את המגוון הרחב של תנוחות ללידה, לצירים, תנועות ודרכים רבות להקל על הצירים. אחרי שכל הכלים הללו יהיו מוכרים לך, רק את תוכלי להחליט מה טוב לך ומה נכון לגוף שלך. יש יולדת שצריכה לנוח במהלך הצירים, כי הגוף שלה יודע שהוא זקוק לצבירת אנרגיה (אולי הגוף יודע שיש עוד שעות רבות עד ללידה. אולי הלידה התחילה מראש אחרי יום שלם של ריצות מעייפות) יש יולדת שמרגישה דחף לנוע הרבה במהלך הצירים וביניהם (אולי הגוף יודע שהראש של העובר עדיין לא התברג בתעלת הלידה) יש יולדת שמרגישה צורך לאכול, ואחרת שלא מוכנה להכניס שום דבר לפה. כשיולדת הולכת לפי הדחפים העמוקים שלה, סביר להניח שהיא עושה את הדבר הנכון ביותר עבורה, ואיש חוץ ממנה לא יוכל לדעת טוב יותר מה טוב לגוף שלה במהלך הלידה.  כשחסר הקשב לגוף, נותר רק להקשיב לעצות מסביב. לפעמים הן נכונות, לפעמים הן רבות מידי, סותרות זו את זו ומבלבלות. אז מי הוא זה שיכריע מה נכון יותר מכל העצות שאת שומעת מסביבך? המלך. הגוף שלך. זכרי שאת המלכה, פני לעצמך את המקום הראוי, ומתוכו תקשיבי לגוף באמונה והבנה.

 

בקישור המצורף, יש סרטון מקסים של המלטה של פילה בטבע

הפילות האחרות בעדר מקיפות אותה (יחד עם ילדיהן) ויוצרות סביבה "חומת מגן" נגד מזיקים, סכנות וסקרנים.

שימו לב שהן לא "מעודדות" אותה, לא מאיצות בה, לא מספקות לה עצות והדרכה. הן ממתינות בסבלנות וסומכות עליה שתדע ללדת, גם אם זה הריונה הראשון.

והיולדת מצידה, נעה בצעדים מדודים, לפי הנחיות שמשדר לה הגוף מבפנים: קדימה ואחורה, לצדדים, בפישוק קל, כדי לאפשר לפילון לצאת לאויר העולם.

זכרו שגם אנחנו מסדרת היונקים, ובהקשרים הפיזיים של הריון, לידה והנקה, המנגנונים שלנו די דומים. לכן