-"טוב, לך תגיד להם שאני רוצה אפידורל".

-"אורנה'לה?"

היו אלה עיניים כה חמות ואוהבות, המנסות להזכיר, בלי לכפות או להעיק, את הגישה הטבעית שלי, את ההחלטות המקדימות בדבר הלידה, את הניסיון הקודם והרב שלי, את הידיעה שאני מסוגלת לעשות זאת בלי אילחוש.
-"את בטוחה?"

זו היתה הלידה השמינית שלי.

-"כן", אמרתי, מנצלת הפוגה קצרצרה מדי בין הצירים.

יאללה, חשבתי לעצמי, בשביל מי אני צריכה להיות גיבורה? כשכואב לי הראש אני לוקחת כדור ובטיפול שיניים זריקת הרדמה, אז מה השטות הזאת להיות גיבורה פתאום? (אפילו עכשיו כשאני מקלידה את זה קשה לי להאמין שאני אכן דיברתי כך) אבל האיש, בחושיו החדים, ידע לפרש את המהפך הזה בגישתי, ובעדינות המתבקשת, אמר: "זה עוד מעט נגמר!"
-"אני לא יכולה כבר, אני לא יכולה".

-"כמה זמן את כן יכולה?", הוא שאל, מבטו ממוקד בעיניי, קרוב קרוב

-"מקסימום חצי שעה".

הוא חשב רגע, ואז חזר בהבטחה:
-"אני יוצא להתפלל. תוך חצי שעה התינוק בחוץ".

40 דקות מאוחר יותר ברק היה כבר בזרועותיי.

הסיפור הזה חזר על עצמו בכמה וכמה לידות. הקטע שבו אני נשברת, ומצהירה שאני לא יכולה יותר, השאלה שלו תוך כמה זמן, התפילה, והמציאות שהוכיחה "עמידה בזמנים". בהתחלה קראתי לו ה"באבא סאלי", והיתה לי תחושה שהבנאדם, פשוט יודע להתפלל על אחרים, כמו שהוא לא יודע להתפלל על עצמו.

בהמשך, הבנתי, שהוא פשוט פיתח "הבנת הנקרא" מאוד מחודדת למצבה של אשתו בלידות, ובמקום להיבהל מהאישה ה"אחרת" הזו שמדברת פתאום בסגנון מאוד שונה, דרמטי, חסר סבלנות וחסר כל קשר להשקפתה הידועה, הוא הכיר את מה שמאוחר יותר למדנו להגדיר כ"שלב המעבר" בלידה, ולכן יכול היה להבטיח לי בוודאות, כי מרגע זה לא יעברו יותר מאשר 30-40 דקות עד לסיומה המאושר של הלידה.

בן הזוג כתומך לידה
יש זוגות שהמחשבה על נוכחותה של דולה בלידה מצטיירת כפגיעה באינטימיות הזוגית בארוע, אשר גם לדעתי הוא ארוע משמעותי מבחינת הזוג. בדרך כלל הסתייגות זו מופיעה אצל זוגות שלא חוו עדיין לידה, או שבלידה הקודמת היתה מלווה לא מקצועית (כמו בת משפחה או חברה) ש"השתלטה" על העניינים ונתנה לאיש להרגיש שהוא מיותר.

לתפיסתי, נוכחות של דולה עשויה דווקא להוסיף לאינטימיות, ואפרט זאת בהמשך. הליווי שאני מעניקה, תחילתו במפגשים מקדימים עם שני בני הזוג, לפעמים בבית היולדת, כך שכנדבך ראשון, נבנים עם שני בני הזוג ידידות ותחושה של נינוחות.

מטרתה של הדולה היא לא רק לתמוך ביולדת בעת הלידה, אלא להוות דמות מרגיעה גם עבור בן הזוג. בלידות שליויתי, הגברים לא הרגישו מיותרים (אלה שחפצו להיות שותפים) אלא להיפך, הרגיעה הנובעת מכך, שיש מישהי מקצועית ומנוסה ולא כל העול מוטל על כתפיו (כאשר גם כך הוא בהתרגשות ולפעמים בלחץ) מאפשרת לו להוציא לפועל את יכולת התמיכה שלו, בהיותו משוחרר מהתחושה שהכל מונח על כתפיו.

ובעניין האינטימיות, היות וזו נפרצת בחדר הלידה מעצם כניסתם התכופה של אנשי צוות מתחלפים (רופאים, אחיות, מיילדות, ולפעמים סטודנטים ואנשי אחזקה), מהווה הדולה דמות מקצועית מוכרת, שאינה נעלמת, אינה מתחלפת, ואף דואגת לפרטים קטנים וחשובים כגון סגירת דלת החדר הנפתחת שוב ושוב, ומהווה חציצה רצויה בין היולדת ל"עולם החיצון". אולם את סיפור התמיכה של האיש שלי, שהבאתי למעלה, הבאתי כדוגמא של היוצא מן הכלל.

לא לחינם ציינתי, שהיה מדובר בלידה מתקדמת שלי, שכן, בלידות ראשונות אין סיכוי שהוא היה מגיע לרמת תמיכה כה נכונה ומדוייקת. רק הנסיון הרב שלו איתי, ותפיסת העומק של שנינו את תהליך הלידה, איפשרה לו לתמוך "כמו שצריך", מה גם שהרגיעה שציינתי למעלה, היתה מנת חלקו כבעל נסיון, ומתוך כך שהגענו שוב לחדר לידה מוכר וידידותי (משגב לדך הזכור לטוב) כאשר הכל מוכר, כולל הפנים של אנשי הצוות.

משפט עידוד כמו "תוך חצי שעה את יולדת" הנאמר מפי אדם בעל נסיון, הוא אכן יכול להרגיע את היולדת, ולעזור לה לצלוח את הרגעים הקשים. מה שאין כן בן זוג חסר נסיון. מבחינת הנכונות של היולדת לקבל משפטי הרגעה כאלה. היא לרוב תתייחס אליהם בספקנות, כיוון שהיא יודעת שמצד אחד מטרתו להרגיע אותה, ולכן הוא אומר לה מילות הרגעה, מצד שני, הן אינן באמת מרגיעות, כי לא ברור "על מה הוא מסתמך".

במקרים כאלה, משפטי עידוד מדולה מנוסה, הם אכן מעודדים יותר, כמובן שאיש לא יכול לדעת בדיוק כמה זמן עוד תימשך הלידה, אך כאשר איש צוות, מיילדת או דולה מציינים בפני היולדת "את מתקדמת נהדר" היא מבינה שיש דברים בגו. ומשפטים אלו מהווים תמריץ ועידוד.

בימים שאחרי הלידה, כששנינו לא נרדמים מרוב אקסטאזה והתרגשות, שיחזרנו את מהלך הלידה, וסיפרתי לו כיצד עזרו לי המגעים שלו בבטן התחתונה שלי, עד כדי כך שהרגשתי כאילו "מגנט" מושך ממני לפחות 60 אחוז מהכאב.

אז מה בעצם תפקידו של הגבר בחדר הלידה? או בתהליך ההריון והלידה? אולי כל זה קשור לשינויים שמתרחשים כל העת, כשאהבתנו מתרחבת ומתבגרת. לרוב, זוג בתחילת דרכו משוכנע ש"לאהוב = כמה שיותר להיות ביחד", לעשות הכל ביחד, ולהיות "בלתי מסוגלים להיות איש בלי אהובתו".

רק עם התבגרותה והתפתחותה של האהבה, מבינים פתאום שלאהוב זה גם לתת לאהוּב/ה לפרוש כנפיים, גם אם פירוש הדבר להישאר (טכנית) יותר לבד. שככל שהאהבה גדולה יותר, כך ניתן לחוש את נוכחותה גם כאשר מוּשא האהבה רחוק גיאוגרפית. שככל שהאהבה עמוקה ורוחנית יותר, כך היא נוצקת לתוך פעולות טריוויאליות, יומיומיות ואפורות לכאורה.

משום כך, במובן מסויים, ניתן להבין את הגישה (הנערית האוהבת לדעתי) הסבורה, כי אם ישנה אהבה, אז יש במקביל היכולת "להיות הכל" עבור הנאהב. אך אם מתעמקים ומחדדים את הנושא, מבינים את ההבדל בין "להיות הכל עבורו/ה" לבין "לתת את הדבר הייחודי שלי, שאיש מלבדי לא יוכל לתת". זה נכון לגבי אהבת איש ואישה, וזה נכון לגבי אהבת הורים לילדים.

הבנה זו מביאה בכנפיה הרבה שלווה והשלמה, כי גם אִם כאֵם לא אוכל להיות הפסיכולוגית/ הרופאה/ המורה/ היחצנית/ מאמנת הספורט/ הקונדיטורית הכי טובה, לפני הכל ומעל הכל, אני יודעת שאת האהבה המיוחדת לי, שאני יכולה לשתול בתוך צלחת המרק, בתוך החולצה המגוהצת, בתוך הקלמר עם הצבעים והעפרונות, ובתוך עוגת יום הולדת שרופה בקצוות, איש מלבדי לא יכול להכניס לשם. ולכן, אינני בתחרות עם אנשי מקצוע המוזמנים מצידי לתרום מכשרונם, מיכולותיהם, ומנסיונם, לצד אהבתי, ולעולם לא במקומה.

זהו מקומו הנכון של הגבר לאורך כל ההריון, הלידה ושבועות הפוסט-לידתיים המורכבים. אל לו להרגיש שמתוקף היותו השותף ליצירה המתרקמת בגוף אהובתו, הוא חייב להיות בעל הידע הרפואי, הדעות המוצקות, היכולת לקבל החלטות נכונות-תמיד. העשרת הידע היא תמיד נהדרת, ויכולה להיעשות במשותף, יחד עם בת הזוג. אבל האהבה, זו המיוחדת שהיתה שם קודם, אינה מקבלת דירוג מגורמים של ידע ונסיון. היא אינה מקבלת ציון המורכב מיכולות וכשרונות המשוקללים מול כאלה של בני זוג אחרים, או אנשי מקצוע.

האהבה היתה שם תמיד, עוד לפני שידענו מה פירוש להיות בהריון, והיא שם עכשיו, גם כשאנחנו מנסים ללמוד, ואולי מבולבלים מול המציאות החדשה. בוא לא נהפוך אותה למיותרת, או ל"לא ראויה מספיק", אלא ההיפך: נוכח כל מבוכה וחוסר ידיעה, נציב אותה במלוא הדרה, כעמוד תומך. נגביר אותה ונבטח בה. כי היא אינה תלויית-ידע, או תלויית כישורים. היא שם, וכוחה הוא בעצם קיומה. אם היא תהיה שם כמנוע לכל פעולה, אני מאמינה שגם הפעולות יהיו תמיד נכונות עבור הנאהבת. ומתוך הדברים האלה, מציאת המקום הייחודי והבלעדי של האוהב, מתפנה מקום לאנשי מקצוע, ונרקמת הרמוניה בין כל המעוניינים לתמוך ולהיטיב עם היולדת, כאשר כל אחד מצידו תורם את המיטב הייחודי לו.

במהלך הריון הבא, (אגלה כאן סוד: עם ההריונות, והיכרותי העמוקה עם התהליך, גדלו החששות והתעצמו) נפגשתי עם חברה שמטפלת בהילינג, אבני חן וקריסטלים. בעצם רציתי ממנה איזה אבן שתלווה אותי במהלך הלידה, אבל השיחה התגלגלה, והתחלנו להעמיק בהכנה שלי ללידה, ובאיבחון מדוייק של החששות שלי. היא טיפלה בי כמה פעמים במהלך ההריון, במיטתי (תמיד בסוף הטיפול שקעתי בשינה עמוקה, והיא פשוט השאירה אותי בחדרי ויצאה), שילבה את האיש בתהליך, והכל היה כה משפחתי ואינטימי, שבבוא העת, היה זה פשוט וטבעי לקרוא לה ללוות אותנו בלידה. מרגע זה, קיבלתי תמיכה כפולה, גם מהחברה-הדולה שלי, וגם מהאיש האוהב עם מגע הקסם. לא זוכרת שממש הוצרכתי להסביר להם מה אני צריכה בכל רגע נתון, אבל יודעת שהם היו לצידי, הוא מלפנים והיא מאחור, או להיפך, ואיש מהם כמובן לא היה מיותר.

יולדת שליוויתי לאחרונה, הביעה את חששה מכך שבעלה נדמה לה "פסיבי" מידי, וזאת הסיבה שהחליטה לקרוא לדולה. אולם לי היה נראה שבכל זאת, לא נוכל לוותר על תרומתו הייחודית, ולפיכך כתבתי לו מכתב, שאני מצרפת אותו, בשינוי שמות כמובן:

נאור שלום ההיכרות שלנו היא קצרה, ואולי לא ממש עמוקה, אבל אנחנו עומדים להיות שותפים ביחד לארוע חשוב, ללוות את שמרית בלידה המתקרבת. אולי אתה שואל את עצמך, מהו בעצם החלק שלך בלידה הנוכחית, עתה משתפקיד התמיכה הועבר כביכול לידיים של דולה מקצועית. ראשית, אזכיר לך, שתחילתו של ההריון הזה הוא באהבה, כך אנו מאמינים. ואנו זוכרים זאת במיוחד בשעות המרגשות של סוף ההריון. זהו פרק הסיום המרגש של מעשה האהבה. ומשום כך, האהבה הזאת היא אורחת רצויה מאוד בחדר הלידה ובצירים שקודמים לו. זוהי המתנה הייחודית שלך, שאתה יכול לתת לשמרית לאורך הלידה, בדרכך שלך, ואיש לא יוכל לעשות זאת טוב ממך. בסרט שצפינו בו ביחד, הוזכר האוקסיטוצין, הקרוי גם "הורמון האהבה", זהו מרכיב חשוב בתהליך הלידה, ואני אישית, כיולדת שחוותה לידות רבות, יודעת כמה כוח מרפא יש לאהבה הזאת, ממש כמשככת כאבים. אז תרגיש בנוח לבטא אותה, בדרכים שאתה ושמרית תמצאו לנכון. אהבתך תסייע לשמרית, ותסייע לי לעזור לה. ייתכן שתרגיש דאגה לנוכח אשתך הסובלת שעות ארוכות, אך אני מניחה, ששמרית תצטרך אותך קרוב אליה, גם כשאני או אנשי צוות אחרים נמצאים בסביבה. לפעמים מבקשים מכל הנוכחים בחדר לצאת, כדי לבצע בדיקה ואגינאלית, או להחדיר אפידורל. כמובן שאין לנו עניין לריב עם הצוות הרפואי, אבל אתה בהחלט יכול להמשיך לאחוז בידה, ולהצהיר בנחת: "אני לא עוזב את אשתי בעת ביצוע בדיקה גופנית". זה תואם את הנחיות משרד הבריאות ("כל נבדק זכאי לנוכחות אדם נוסף על פי בחירתו, בעת ביצוע בדיקה גופנית" "במקרה והנבדק דורש נוכחות אדם נוסף בבדיקותו, יש להיענות לו" – מתוך חוזר משרד הבריאות למנהלי בתי החולים) והאם להזכיר לך שוב, שאת הזכות לגעת בנבכי גופה, העניקה אשתך לך, עוד הרבה לפני שרופאים אלה הראו את פרצופם בסביבה? שנינו נמצאים לצידה של השחקנית הראשית בארוע, ושנינו נחוצים שם. אם היולדת צריכה מישהו לצידה, הרי שיש לה שני צדדים. אם היא צריכה שיאחזו בידה, הרי שיש לה שתי ידיים. מה שאני רוצה לומר הוא, שביחד, אנחנו מקיפים את שמרית, ויוצרים סביבה מעגל שקט, תומך ואוהב, שיאפשר לה לזרום בשקט אל תוך התהליך הטבעי, ולאפשר לתהליך להתקדם אל עבר הנס הזה, שמתרחש בגופה של אשה בתום תשעה חודשי הריון. ולהגיע ביחד אל הרגע הזה, שבו מגיח ראשו של תינוקך, מתוך גופה של האשה שלך, והקב"ה מאפשר לנו להיות שותפים בפלא הזה, בריאתו של אדם חדש.

אורנה דן היא אם ל13, מטפלת אנרגטית, דולה, מכינה ללידה, הורות, זוגיות, מפגשי העשרה לדולות.