מיני אתר

הרהורים מצפייה במקהלת הצרחות במעון:

עוד לפני שהגעתי, מבחוץ, הבניין נשמע כמו בניין שעולה באש. קשה לי להגדיר את מקהלת הצרחות האימתנית שנשמעת מבחוץ. פשוט כל הבניין – צרחות. התגובה הראשונה שלי היתה: אני לא מכניסה את הילד שלי למקום הזה. התגובה השניה: אולי אחרי החגים, כשהילדים יגיעו רגועים.
הוא בן שנתיים, היה צמוד אלי מאז שנולד. ילד מקסים, שיודע להעסיק את עצמו, אבל מעולם לא טופל על ידי מישהו זר פרט לבני המשפחה (המרובים, למרבה המזל)

בכל זאת נכנסתי, ידעתי שאני לא ממהרת לעבודה, ולא נוטשת אותו כרגע, אלא מלווה אותו, ומשחקת איתו שם כשעתיים. וכך עשיתי. אני יושבת איתו לשולחן האוכל, הוא כנראה המום ממקהלת הצרחות, וממש איבד את התיאבון בשל כך. פתאום מתקרבת לעברי ילדה שצווחת במלוא העוצמה, השכנה שלנו מלמעלה. חיבקתי אותה, והיא הניחה עלי את הראש לזמן רב מאוד, וכך נרגעה עלי, מעולם לא היה לה קשר איתי, אבל הייתי דמות מוכרת עבורה, גם אם היכרות מעורפלת. מאותו רגע היא אימצה אותי, ושיחקתי עם שניהם. איתוש יותר משוחרר, ורבקה יותר נצמדת אלי, עד כי המטפלות היו משוכנעות שדווקא היא הבת שלי. יצאנו לחצר. היו שם ילדים שלא נחו רגע ממשימת הצרחות. כל דלת באשר היא דלת היתה סיבה למבטים מתחננים ובוכים. הם בכו בכל הכוח, מסרבים להשלים עם המציאות. הגננות נתנו את הנשמה, ניסו להפעיל אותם ,כדור, וכו', אבל הילדים ביקשו רק לחזור לנקודה מסויימת בעבר, לפני שעה, כשאמא היתה לידם, והם ביקשו ממנה להישאר ביחד, והיא החליטה שלא. פה ושם מישהו "נרגע" פשוט כי התעייף, ושכב לנוח על הרצפה או השטיח. ובד"כ התחיל מחדש. היחידים ששיחקו והסתובבו בטבעיות, היו ה"וותיקים".

ישבתי שם בחוץ, איתיאל על אופניים, אבל לא מתרחק ממני (פשוט יושב עליהם לצידי), לצידי רבקה שמיאנה לשתף פעולה, ופשוט ישבה לידי, ואני צופה בילדים הבוכים. קשה לחשוב על משהו אחר כשרואים ילדים בוכים ככה בכל הכוח, כי אמא שלהם עזבה אותם. קשה להשתכנע, ששעות כאלה של בכי לא מותירות בנפשם צלקת עגומה. הם ממש עייפו את עצמם, וכל מי ששתק עשה זאת רק מעייפות זמנית, עד שחידש כוחות ושב לבכות.
מה בעצם אנחנו מצפים מהם? אלה שמגיעים לשם פעם ראשונה, הכל חדש להם. המקום חדש, ואת הנשים המבוגרות שם הם לא מכירים. איך אפשר לצפות מהם מהיכרות של חמש דקות, שייתנו אמון באישה זרה? יש משהו הגיוני ובריא בסירוב שלהם לתת אמון "אינסטנט" שכזה. אפילו לרבקה היתה חשובה ההיכרות המאוד מועטת שלה איתי, שהסתכמה עד אז בלראות את פרצופי אחת לכמה זמן עוברת בשביל. עדיין הייתי בעיניה עדיפה עשרת מונים על פני כל המטפלות שמאוד השתדלו להרגיע אותה ולרכוש את אמונה. הן חיבקו, נתנו אוכל, ביסקויט, הציעו משחקים, כל זה נתקל בסירוב מוחלט ובחוסר התייחסות מצידה. גם ממני היא לא רצתה לשמוע על משחקים, אבל היא רצתה את נוכחותי הקרובה ותו לא.
קשה לצפות מהם להשלים עם הפרידה מההורים, וכמובן, האוירה הדומעת מסביב, ממש לא מאפשרת את זה, אפילו לאיתיאל היה קשה להיות שמח, אף שלא עזבתי אותו.
ב10 כשנכנסנו מהחצר לחדר, התחילו להירגע הרוחות, כל מטפלת לקחה לפינה אחרת את 10 הילדים "שלה" (אולי 8 ילדים) והפעילה אותם. היתה ניכרת גם יותר החלטיות מצידן, שעכשיו מספיק. ואכן, לכולם זה הספיק, ואיכשהוא התחילו להתאקלם, להתעניין במשחקים, ולהיגרר אחרי הילדים הותיקים ששיחקו בכל הפינות בחדווה.

ואני חשבתי, הרי שנה שלמה אני יוצאת עם איתיאל יום יום לאותו גן שעשועים. כמעט כל יום הוא פוגש את אותם ילדים, כ5 ילדים קבועים עם אמותיהם או המטפלות שלהם, מגיעים בקביעות באותן שעות בוקר לגינה. לקח להם כמה חודשים להרגיש שייכות אחד לשני, ולתת אמון בכל האוכלוסיה הזו. אז איך אפשר לצפות מהם לעבור את אותו תהליך במהלך שלושה "ימי הדרגה" של תחילת ספטמבר במעון?
אני זוכרת שאחת האמהות ב"קבוצת גן השעשועים" שלנו רצתה לפרוש לכחצי שעה, והשאירה את הבת שלה איתי בגינה. זה הלך בקלות, אבל זה היה אחרי כחצי שנה של היכרות רגועה ונינוחה, שבה מאפשרים לילדים להתנסות במגעים ביניהם, כאשר האמהות צופות בהם, ותמיד נוכחות.
חשבתי לעצמי, שחובתנו כלפי הקטנטנים הללו, לאפשר להם הסתגלות בקצב שלהם. כל מי שמגדל ילדים, בכל הגילאים, יודע שהקצב שלהם זה לא הקצב שלנו. כאשר אנחנו נוסעים לבקר משפחה שיש להם ילדים בגילאים משותפים, בדרך כלל, לנו, המבוגרים, ביקור של שעתיים-שלוש, כוס קפה ועוגה, שיחה, זה בהחלט סבבה. ואז, כשמתחילים לחשוב על "להתקפל" פתאום רואים, שרק עכשיו, הילדים, שהיו צמודים אלינו קודם, והתביישו מהמארחים/האורחים, רק עכשיו הם התחילו להרגיש בנוח, ופתאום הם משחקים נורא יפה עם ילדי המשפחה השניה, וחבל לקלקל להם.
לכן עלה במוחי רעיון, לארגן קבוצה של אמהות שרשמו את ילדיהם למעון, ואכפת להן כמוני, להיפגש בשבוע האחרון של אוגוסט. לתאם עם מנהלת המעון, לקבל את המפתח, ופשוט לקבוע שעה קבועה, כל יום לשהות שם שעתיים, אמהות וילדים ביחד. כך המקום יהפוך למוכר, והילדים יהיו פחות או יותר מוכרים, אולי אפילו לשלם לאחת המטפלות, שתצטרף לשהות הזאת, וכך גם היא תהיה מוכרת יותר ב1 בספטמבר. אם רוב האמהות עובדות, אפשר גם לבצע את זה בשעות אחר הצהריים.


כל הזכויות שמורות ©	צרו קשר	שיווק באינטרנט	הריון ולידה	תקנון והצהרת פרטיות	קידום והקמת אתרים