לכאב בחיינו יש מטרה. תמיד. הכאב מפעיל אותנו. מי שראה אי פעם כלבה או חתולה ממליטה יסכים כי הכאב הראשוני, זה של תחילת הלידה, מסמל שהגיע הזמן למצוא מקום מוגן ובטוח. הכאב הולך ומתגבר עם התקדמות הלידה- ולא בכדי. נשים שאינן מוגבלות (בתפיסה, בתרבות, במצב פיזי \בריאותי, בחוקים נוקשים ועוד- נושא לכתבה בפני עצמה), מגיבות לכאב הזה בהנעת הגוף ובשינוי תנוחות.

זה לא מקרי שנשים מגיבות כך לכאב. יש יתרונות פיזיולוגיים רבים ומשמעותיים לתנועה, מהיבטים רבים. למעשה, ברור לגמרי שכך אנחנו אמורות ללדת. זה הוכח מחקרית לא אחת.

אז מה בעצם עומד מאחורי הצורך הזה לנוע? למה זה חשוב בעצם?
תנוחות זקופות (נפרט בהמשך), שינוי תנוחות ותנועתיות,  כל אלו תורמים לתהליך הלידה*:

·        תנועה מתמדת גורמת לשינוי מתמיד בזוויות מפרקי האגן- דבר המאפשר לעובר לעבור את ה"מכשולים" השונים באגן, ולהתקדם בתעלת הלידה: קיבולת האגן גדולה יותר, התנועה מאפשרת קוטר מקסימאלי שדרכו עובר התינוק.

·        כוח הכובד עובד לטובתנו: התינוק יורד כלפי מטה, כשהוא יוצר יותר לחץ על צוואר הרחם, מה שמביא להתקדמות מהירה יותר.

·        התכווצויות הרחם (הצירים) יותר ארוכות, תכופות ויעילות. הרחם עובד עם כוח המשיכה ולא נגדו.

·        העובר מקבל יותר חמצן היות וזרימת הדם של האם לרחם טובה יותר.

·        הלידה פחות ממושכת, משכה מתקצר.

·        הצירים פחות כואבים.

·        פחות נטייה להשתמש בתרופות לשיכוך כאב.

·        בתנוחה אנכית הפרינאום מתרחב ונמתח באופן שווה, אין לחץ חזק יותר לכיוון פי הטבעת (בניגוד לשכיבה על הגב)- נוצרים פחות נזקים לפרינאום ולאזור חיץ הנקבים.

·        כתוצאה מכך שהיולדת בתנועה, היא אקטיבית יותר, היא ובן\ בת זוגה מעורבים יותר בלידה, לוקחים אחריות ומשפיעים על התנהלותה, וחווים חוויה חיובית יותר.

·        פחות לידות מכשירניות וניתוחים קיסריים.

איך זה נראה בפועל?

ככלל, אישה שמחוברת לגוף שלה (כן, יש רבות כאלה, בעיקר בלידה, גם אם זה שונה מהרגלי החיים האחרים) לא זקוקה להנחיות מיוחדות לגבי תנועתיות- רק לפתיחת המחשבה- לידיעה שהשכיבה האופקית אינה כורח המציאות, למתן האפשרות לנוע ע"פ דרישת הגוף- ולמתן החופש לעשות ככל העולה על דעתה.

ובכל זאת אנחנו נוהגים ללמד מספר רעיונות בסיסיים, ולו בשביל להעמיק את ההכרה בחשיבות התנועתיות ולתת רעיונות ליולדת, רעיונות שהיא תחליט אילו מתוכם היא בוחרת ליישם, אם בכלל, במהלך הלידה.

התנוחות שלהלן ייטיבו עם התקדמות העובר באגן, כל עוד היולדת מרגישה שהן נכונות עבורה:

      תנוחות המאפשרות תנועה, כמו למשל ריקוד סלואו (תוך העברת משקל מרגל לרגל), ריקודי בטן, הישענות קדימה (על קיר או משענת של כיסא),  ענטוזים, ישיבה על כדור פיסיותרפי תוך סיבובי אגן, עמידת 6 תוך הנעת האגן.

      תנועות אקטיביות עוד יותר: הליכה, עליה וירידה במדרגות, ריקוד ועוד.

      תנוחות אחרות לא מאפשרות כמעט תנועה, אבל הן מאפשרות פתיחה של איזור מסוים באגן (התנוחות האסימטריות) -עמידה תוך הרמת רגל אחת על כיסא או מיטה, שכיבה על הצד תוך העברת הברך העליונה אל מעבר לברך התחתונה (תנוחה טובה למי שמוגבלת לשכיבה במיטה מסיבה כלשהי), כריעת ברך. תנוחות כאלה הן זמניות בד"כ- יולדת לא תשהה בהן יותר מרבע שעה באופן אינסטינקטיבי- היא תעבור לתנוחה שפותחת חלק אחר באגן.

חשוב לאפשר ליולדת לבחור אינטואיטיבית בתנוחה שמתאימה לה. ישנן יולדות שיעברו מתנוחה לתנוחה, ישנן יולדות שלא ייעזרו באף תנוחה שלמדו אלא ימציאו תנוחה משלהן, יש שישנו תנוחות כל הזמן ויש שיתקבעו על תנוחה מסוימת. מה שגורם כנראה להבדלים הללו הוא השוני בצורך של הגוף, של תנוחת העובר ושל התברגותו כלפי מטה. אם יולדת מרגישה צורך לשכב על הגב ודווקא כך פחות כואב לה ויותר נוח לה- זה מה שהיא אמורה לעשות.

ולא לשכוח לנוח!!! בין הצירים, ברגעים של שקט, לעבור לתנוחה שתאפשר מנוחה מקסימאלית- בין אם בשכיבה, ישיבה או הישענות- להקפיד על רגעים של שקט ומנוחה לגוף. גם אם יש לך מרווחים של 2-3 דקות בין ציר לציר, השתמשי בהם כדי לנוח: להרים רגליים, לעצום עיניים. בשלבים מתקדמים, יש נשים שממש מנמנמות בין הצירים, באופן טבעי.

חשוב לציין, שעל מנת לשמור על גופנו (על רצפת האגן שלנו, ליתר דיוק) לטווח הארוך, בכל תנוחה כדאי להקפיד על גב ישר, ולא כפוף או שמוט.

ומה אם אני יולדת עם אפידורל?

האפידורל, בכך שמנטרל את תחושת הכאב, מנטרל איתה גם את הצורך האינסטינקטיבי בתנועה. אולם המודעות עשויה לעזור:

מיותר לציין שעד שלב קבלת האפידורל (כשהיולדת מגיעה לפתיחה של 3-4 ס"מ ובשלב של לידה פעילה) ניתן לנוע כאמור. משלב ההרדמה ואילך, היולדת מרותקת למיטה.

יש לזכור שעצם ההמצאות במיטה אינה מהווה מגבלה לתנועה עצמה- כשיולדת שוכבת במיטה- היא יכולה לנוע בתוכה- לשכב על הצד (עצם השכיבה על הצד "משחררת" את חלקו הצדדי וחלקו האחורי של האגן לתנועה) ולהחליף צד כל 15 דקות (כאשר הברך העליונה "עוקפת" את התחתונה בנטייה קדימה לכיוון המזרון). היא יכולה להשתמש במיטה המשוכללת על מנת להגיע לתנוחות רבות, הכוללות ישיבה וגם עמידת 6, זאת בהנחה שיש לה תמיכה מספקת (למשל שבן הזוג ועוד אדם עוזרים לה להגיע לתנוחה ולהישאר בה), ובתלות בהצלחת ההרדמה- שלא לגרום לחסימה מוטורית (כלומר הרדמה שתאפשר לאישה להניע את רגליה). באם היולדת ממש לא מסוגלת להניע את רגליה- העזרה הטכנית שתיזקק לה רבה יותר, אבל זה אפשרי! בשכיבה על הצד אפשר גם להניע את גוף היולדת ע"י טלטול עדין- התומך נמצא ליד המיטה, מניח יד על האגן של היולדת ויד באזור הגב שלה ומנדנד עצמו בעדינות- מה שמנדנד גם את היולדת.

ועם "טשטוש"-

התרופות המשמשות ל"טשטוש" לרוב גורמות לכך שהיולדת לא תהיה מסוגלת לשתף פעולה, ולכן השילוב בין "טשטוש" לתנועה כמעט בלתי אפשרי. ניתן להזיז את היולדת אולם ללא שיתוף פעולה מדובר בתנועה מינימאלית.

ומה לגבי מוניטור?

כאשר הכל תקין, ואין הרדמה או התערבות רפואית הדורשת פיקוח קפדני, אין סיבה רפואית לנטר את העובר והאם במשך כל הלידה, אלא לסירוגין, וכך יוצא שברוב זמן הלידה היולדת חופשייה לנוע כרצונה. באם מסיבה כלשהי עולה הצורך לנטר באופן רציף, אזי אפשר לנוע במגבלות החוטים. לעיתים התנועה גורמת למתמר לזוז מעט, ואז בסיוע המיילדת ניתן להחזירו ולאתר שוב את הדופק העוברי. כדי להימנע מתזוזת המתמר, אפשר למנות "אחראי" (בן זוג?) על החזקת המתמר בזמן תנועה או שינוי תנוחה והצמדתו.

*כפי שהוכח הלוך ושוב במחקרים רבים.