"כִּי חָיוֹת הֵנָּה"

"וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"   (שמות  א', יט')

"... בקיאות כמילדות ... הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות..." (רש"י שם.)

כיצד אנו יכולות ללדת כחיות השדה כאמהותינו הקדמוניות?

   מלך מלכי המלכים ברא את גופנו עם  חכמה היודעת להנביט את הזרע הגברי שנזרע בנו, לרקום עור וגידים לעובר המתפתח בתוכנו, להזין אותו במשך שהותו ברחם דרך השליה,  לפתוח את רחמנו, להוליד  חיים חדשים לעולם ולפתוח את צינוריות החלב על מנת להזין את פרי בטננו.

ובנוסף, ה' יתברך  ברא  בגופנו חכמה לשאת את כאב הצירים בשעת הלידה. בזמן הלידה, מייצר "המוח הקדום" אנדורפינים, הידועים כמשככי הכאב הטבעיים של גופנו. הורמון זה מופרש גם  מהמוח הקדום של האם והתינוק בזמן הלידה, וזוהי התרופה שה' יתברך טמן בטבע לכאב ולמאמץ בלידה. רמת האנדורפינים הגבוהה יוצרת מצב תודעתי שונה במיוחד, המאפשר ליולדת לשכוח מכל הסובב אותה ולהתמקד אך ורק בתהליכים שהיא חווה בגופה. האנדורפינים מאפשרים ליולדת להיכנס פנימה אל תוך גופה בשעת הלידה. כאשר אני מלווה נשים  בלידה, לפי פניהן אני יודעת האם האנדורפינים שבגופן עושים את העבודה שלהם. ברגע שהאישה נכנסת למין מצב של שכרות וערפול ביחד עם הצירים אני יודעת שאישה זו כבר איננה סובלת, שהיא "המתיקה את פתקה של חווה".

כיצד אנו יכולות להגביר את רמת האנדורפינים בגוף ובכך לאפשר לגופנו לשאת את כאב הלידה?

האנדורפינים, כמו האוקסיטוצין, דורשים רוגע והרפיה על מנת לעשות את עבודתם. ההבדל בין אישה שחווה את כאב הצירים כסיוט שלא נגמר לבין אישה אשר חשה שהיא נעה עם הכאב הוא יכולת ההרפיה בכל רגע ורגע  בלידה (ולא כוח סבל או סף כאב נמוך או גבוה). החיפוש אחר ההרפיה הוא סוד בכל לידה .ולרוב הוא נעשה על ידי ניסוי וטעייה תוך הקשבה עמוקה לאישה היולדת.

אנו הנשים בבואנו ללדת רגע לפני שאנו הופכות לאמהות, אנו הופכות גם לילדות קטנות, הכי קטנות שרק אפשר. רגע לפני שאנו מתמסרות לטיפול באהבה עד אין קץ ברך הנולד, אנו זקוקות לטיפול הכי מסור שרק אפשר – בגופנו אנו ובנפשנו השברירית. הגוף שלנו צועק אלינו, משווע ליחס מצידנו, ממש כמו תינוק קטן. ואנחנו, כמו אמהות צעירות, נבוכות וחסרות אונים, שלא יודעות מה עושים עם התינוק הקטן והצורח שרק נולד, מנסות להרגיע את הגוף החסר ישע שלנו, בדרך של ניסוי וטעייה, בהקשבה עמוקה, בדיוק כמו שמנסים להרגיע תינוק.

מדהים לראות כמה רב הדמיון בין הדרכים בהן בוחרות נשים כדי להירגע בזמן צירים לבין האופנים השונים בהם תינוקות נוטים להירגע: על ידי שימוש בתנועה, מגע, קולות, שירה ומים.

בזמן הצירים אנו הופכות לתינוקות קטנות וחסרות ישע, הזקוקות להרגעה. אנו מנענעות את עצמנו, כמו שמניעים תינוק. עיסוי ומגע מרגיעים אותנו, כמו את התינוק הקטן שמשווע להיות על הידיים. אנו משמיעות קולות ושרות לעצמנו, כמו שמשמיעים שיר ערש לתינוק. המים מלטפים אותנו, ממש כמו האמבטיה המרגיעה ומרפה תינוק. בזמן הלידה אנו רגישות מאוד לאנשים שסביבנו, אנו מזהות מיד נוכחות של מי שאינו מתאים לנו, ואנחנו מתכווצות מיד, אם נכנס איש צוות שאין לנו אמון בו – בדיוק כמו תינוקות.

זאת הסיבה שבשנים האחרונות הולכת וגדלה המודעות לתפקיד הדולה, שמשמשת כאן לאם מתוך הידע והניסיון שלה והיכולת להקשיב לגופה ונפשה של היולדת. בכל רגע נתון בלידה היא מסייעת לה להשיב את הביטחון בגופה הטומן בחובו את חכמת הלידה. חכמה זו נשכחה מאיתנו הנשים בעקבות החיים המתועשים היוצרים נתק ממקצבי הגוף,  ובעקבות התפתחות הטכנולוגיה שמצד אחד הפכה את הלידות לבטוחות יותר מימי קדם, אך גבתה מחיר כבד של השכחת הידע הפנימי הטמון בגוף האישה. תפקיד הדולה הוא להאיר מחדש את החכמה הזו בתוך העידן הטכנולוגי בו אנו מצויים.