רגע לפני שאנו הופכות לאמהות, אנו הופכות גם לילדות קטנות, הכי קטנות שרק אפשר. רגע לפני שאנו מתמסרות לטיפול באהבה עד אין קץ ברך הנולד, אנו זקוקות לטיפול הכי מסור ותובעני שרק אפשר – בגופנו אנו ובנפשנו השברירית. הגוף שלנו צועק אלינו, משווע ליחס מצידנו, ממש כמו תינוק קטן. ואנחנו כמו אמהות צעירות, נבוכות וחסרות אונים, שלא יודעות מה עושים עם התינוק הקטן והצורח שרק נולד, מנסות להרגיע את הגוף החסר ישע שלנו, בדרך של ניסוי וטעייה, בהקשבה עמוקה, בדיוק כמו שמנסים להרגיע תינוק. אנו הופכות לאמהות של עצמנו.

מדהים לראות כמה רב הדמיון בין הדרכים בהן בוחרות נשים כדי להירגע בזמן צירים לבין האופנים השונים בהם תינוקות נוטים להירגע: על ידי שימוש בתנועה, מגע, קולות, שירה ומים.

בזמן הצירים אני הופכת לתינוקת קטנה וחסרת ישע, הזקוקה להרגעה. אני מנענעת את עצמי, כמו שמניעים תינוק. עיסוי ומגע מרגיעים אותי, כמו את התינוק הקטן שמשווע להיות על הידיים. אני משמיעה קולות ושרה לעצמי, כמו שמשמיעים שיר ערש לתינוק. המים מלטפים אותי, ממש כמו האמבטיה המרגיעה ומרפה תינוק. בזמן הלידה אנו רגישות מאוד לאנשים שסביבנו, אנו מזהות מיד נוכחות של מי שאינו מתאים לנו, ואנחנו מתכווצות מיד, אם נכנס איש צוות שאין לנו אמון בו – בדיוק כמו תינוקות.  

הגוף שלנו, השחקן הראשי של הלידה, מדבר אלינו כמו תינוק קטן. ואנו, רגע לפני שנהייה אמהות לתינוק שייולד לנו, הופכות לאמהות של עצמנו. אנחנו מקשיבות, דואגות, מטפלות ונענות לצרכיה של התינוקת שמדברת מתוכנו.

ההקשבה לתינוקת הקטנה שבי לא נוצרת רק עם תחילתה של הלידה. היא מתפתחת עוד בזמן ההיריון, כאשר עם ההתייחסות לעובר המתפתח בתוכי, אני מתייחסת למעשה גם לתינוקת הפנימית שבנפשי. כך כותבת המיילדת האיטלקית ורנה שמידט:

עבור האישה המצפה ללדת התינוק, על אף היותו זר בגופה, הוא קודם כל חלק ממנה, מגופה, מדמיונה, מאישיותה, מהאינסטינקטים האימהיים שלה, ומנשיותה. במובן מסוים, התינוק הוא כאיבר פנימי שלה.

על ידי טיפול וטיפוח התינוק שטרם נולד, היא מטפלת ומטפחת חלק מעצמה, את החלק האינטימי, האינסטינקטיבי, המקבל, הארכאי ביותר שלה, אשר מתעורר בחזקה כתוצאה מנוכחותו של התינוק בגופה. עקב כך, אישה ותינוק מגשימים ישות אחת: האישה האימהית

בטרם התינוק נולד, הוא נסתר בתוך גופנו, איבר בתוכנו. רק התנועות שאנו חשות ונוכחות הבטן הגדולה טורחות להזכיר לנו את קיומו הנסתר מן העין. עוד בזמן ההריון, אנו מתחילות להיות אימהות, והשאלות מציפות: מה מבקשת התינוקת הקטנה שבי? אילו צרכים יש לה? האם אני נענית לצרכיה או משתיקה אותם? לְמה אני זקוקה כדי לפרוח, לשמוח, ולהרגיש חיונית ובריאה? ואם אני מרירה, מתוסכלת, מפחדת מהלידה ומגידול התינוק – מה ירגיע אותי? מה חסר לי?

כך גם לקראת לידה: האם נכון לי להיעזר במשככי כאבים שונים? מה יעזור לי להפוך את הלידה לחוויה טובה יותר, מעצימה יותר, בריאה יותר? לאילו אנשים אני זקוקה שיהיו איתי בזמן הלידה? על שאלות אלה, רק אני, האישה היולדת, יכולה לענות. אף אחד לא יכול לעשות את מסע הבירור האישי הזה במקומי.

פיתוח ההקשבה העצמית עוד בזמן ההיריון, בונה את ההכנה הטובה ביותר ללידה. כדי להיות מסוגלות להקשיב לצרכי גופנו ונפשנו בזמן הלידה, עלינו להתחיל את התרגול עוד בזמן ההיריון. תרגול של הקשבה עצמית עוד בזמן ההיריון, יהפוך את ההיריון למשמעותי ובריא יותר, ואף את הלידה לשלמה, בריאה ונכונה יותר עבורנו.

פיתוח ההקשבה העצמית יוצר גם את ההכנה הטובה ביותר להורות. כדי להיות אימא המסוגלת למלא את צרכי ילדי, אני צריכה ללמוד להקשיב לעצמי ולדעת למלא את צרכי שלי. לאחר הלידה, כאשר אנו שקועות בנתינה שאינה נגמרת, לא ביום ולא בלילה, אנו חייבות לדאוג שהבאר שלנו לא תתייבש, שתמיד תהיה מלאה במים, להרוות את הצמא הפיזי והרוחני שלנו ושל הניזונים מאיתנו. פיתוח של הקשבה עצמית עוד במהלך ההריון הוא חלק מבורך של שאיפה זו.