ליווי בלידה -  "לשמש כאם לאם"

ללכת ללידה זה ללכת אל הלא נודע,

אם את רוצה להגביר את הסיכויים ללידה בריאה עם חוייה מעצימה, להגיע ללידה עם התחושה ש"אני עשיתי את שלי הכי טוב שרק אפשר", עליך לקחת  מלווה מקצועית ללידה.

לקחת דולה, פירושו, לקחת אחריות על הלידה שלך!

  לא בכדי הוכיחו המחקרים ש "נוכחות של דולה מקצרת לידה ראשונה בממוצע של שעתיים, מפחיתה את הסיכון לניתוח קיסרי ב 50% , מצמצמת את הצורך בשיכוך כאבים ובאלחוש אפידורלי, מסייעת לאב לשתף פעולה בביטחון ומגבירה את הצלחתה של ההנקה."  (מתוך הספר "Mothering the Mother"מאת ד"ר מרשל קלאוס וג'והן קנל)  משום שהדולה מגלמת את כל מה שאישה זקוקה בשעת הלידה. הדולה מגלמת את תבונתן של הנשים הקדומות. היא מעניקה תמיכה רגשית וגופנית ליולדת תוך התכוונות אל הצרכים המיוחדים לה.

לפני מספר שנים, בהיותי דולה "מתלמדת" בחדר לידה בשערי צדק, נתבקשתי על ידי המיילדת הראשית לסייע לאישה הכואבת את ציריה, והיא מחכה כבר שעה לאפידורל המושיע שיבוא, אך הרופא המרדים טרם התפנה אליה. ניגשתי אליה, אישה חרדית בלידה חמישית. נפלתי עליה כמו ישועה משמיים . באמצעות עיסוי , הרפיות, ונשימות משותפות שעשינו ביחד היא הצליחה לשאת את הכאב ולהפוך רגעים של סיוט לרגעים מעצימים ומחזקים. לאחר זמן מה , החלטתי לנסות איתה משהו חדש- דמיון מודרך. בקשתי ממנה לעצום את עיניה ולדמיין את התינוק שלה ברחם. איך כל ציר מחבק ועוטף אותו, איך הנשימה שלה מזינה אותו, איך התנועה שלה מערסלת אותו ומבריגה אותו למטה... סיימתי את המשפט האחרון, וקיבלתי דחיפה משפילה מהיולדת הכואבת "שקט! מספיק כבר! אני עכשיו חושבת רק על עצמי! לא מעניין אותי התינוק שלי!" צעירה וחסרת ביטחון הייתי, ובכל זאת, כעבור כמה רגעים, התעשתי ואמרתי לה " תעצמי את עינייך ותחשבי רק על עצמך, איזו תפילה עולה לך על עצמך? בקשי אותה, תבקשי מבורא עולם שיעזור לך לשאת את כאב הצירים!" האישה עצמה את עיניה ופרצה בבכי. וכך היא העבירה את שארית הצירים- עצמה את עיניה , התפללה ובכתה – עד לאפידורל המושיע.. נפרדתי ממנה בחיבוק חם ובדמעות. היא סיפרה לי שאלו היו הרגעים המשמעותיים ביותר שהיו בחייה.

לאחר שנפניתי ממנה, נקראתי לעזור בחדר לידה אחר. גם שם הייתה יולדת שהתפתלה מכאבים בהיותה מחכה לאפידורל המושיע. יולדת בעלת תשובה ממוצא צרפתי. לאחר שיצאתי בתחושה "מנצחת" מהיולדת הקודמת, ניסיתי ליישם עליה את אותה השיטה. התחלנו עם הרפיות ועיסויים- ממש לא דיבר אליה, היא לא יכלה לסבול מגע בזמן הצירים, ולא הבינה בכלל מה זה "הרפיה" ולמה זה בכלל  יכול לעזור לה. ניסיתי לבקש ממנה להשאת תפילה על עצמה- ממש לא דיבר אליה. על התינוק? לא עניין אותה בכלל... מה עוד נשאר לי? מלמלתי משהו על זה שלידה זה עת רצון וזה זמן שהשמים פתוחים לתפילות שונות על אנשים... רק סיימתי את המשפט- ועיני בעלה נדלקו, הוא מיהר לשלוף את המחברות שהם הכינו על אנשים הזקוקים לתפילה. מי לרפואה, מי לשידוך... כל ציר בעלה לחש לה שמות והיא התפללה עליהם. פתאום כל גופה היה רפוי, חיוך עלה מלחייה. פתאום כאב הצירים הפך לבעל משמעות מרוממת- לכאוב את כאבם של כל האנשים הכואבים ומצפים לישועה. הרופא המרדים כמעט הגיע, ופתאום נעלם, הוא היה צריך לרוץ בדחיפות לחדר הניתוח . אכזבה קלה עברה בה. ומייד היא התעשתה

" כנראה שיש עוד אנשים שעדיין זקוקים לתפילה שעוד לא התפללתי עליהם..." אמרה לבעלה והוא מיהר לשלוף לה עוד כמה שמות. כעבור כמה זמן הגיע האפידורל המושיע.

לימוד גדול למדתי בהתנסות הזאת, לימוד שמלווה אותי עד היום בכל עת שאני נפגשת עם אישה בין להכנה ללידה ובין בליווי בלידה עצמה. עד כמה כל אישה היא עולם בפני עצמו, ואין להשוות בין אישה לחברתה.  לכל אישה שפת גוף משלה, פחדים משלה, אמהות המיוחדת רק לה, בחירות הנכונות לה, ביטחון לו היא זקוקה,ואף חיבור רוחני המיוחד רק לה בשעת הלידה.

  במהלך הלימודי ההכשרה שלי למדתי על שיטות שונות ומגוונות כיצד לעזור לאישה הכואבת את ציריה במהלך הלידה . אל ההתנסויות הגעתי עם "ארגז כלים" מכובד- נשימות, עיסויים, קולות נמוכים, שירה , תנועה, דמיון מודרך  מים וכו'. ישנן לידות שהשתמשתי בכל השיטות, וישנן לידות שלא השתמשתי באף שיטה.  מה אני עושה כשאני מגיעה לחדר לידה? מקשיבה לאישה אותה אני מלווה, ומנסה, באמצעות הידע הניסיון והאינטואיציה לסייע לה בכל רגע ורגע. לעיתים אני משתמשת בכלי שלמדתי, ולעיתים העזרה הכי גדולה שלי היא להזכיר לאישה את מה שהיא כבר יודעת, רק שבמצבי הלחץ בלידה נשים לעיתים שוכחות את מה שהן בעצמן יודעות. לעיתים אני מכוונת  את הבעל כיצד לעזור לאשתו ,  לעיתים יוצאת בעצמי החוצה כדי לאפשר לזוג להיות לבדו – מה שבטוח הוא שאני נמצאת שם בשבילה, כאם בשביל תינוק.

 ד"ר מרשל קלאוס וג'והן קנל כתבו ספר מפורסם על תפקיד ה"דולה", ספר זה נקרא-    "Mothering the Mother"  , ובעברית- "לשמש כאם לאם" (בתרגום העברי הוא נקרא "לחבק את האם") לדעתי שם זה הוא משקף את תמצית תפקידה של הדולה, לשמש כאם לאם.

אנו הנשים בבואנו ללדת רגע לפני שאנו הופכות לאמהות, אנו הופכות גם לילדות קטנות, הכי קטנות שרק אפשר. רגע לפני שאנו מתמסרות לטיפול באהבה עד אין קץ ברך הנולד, אנו זקוקות לטיפול הכי מסור ותובעני שרק אפשר – בגופנו אנו ובנפשנו השברירית.

הגוף שלנו צועק אלינו, משווע ליחס מצידנו, ממש כמו תינוק קטן. ואנחנו כמו אמהות צעירות, נבוכות וחסרות אונים, שלא יודעות מה עושים עם התינוק הקטן והצורח שרק נולד, מנסות להרגיע את הגוף החסר ישע שלנו, בדרך של ניסוי וטעייה, בהקשבה עמוקה, בדיוק כמו שמנסים להרגיע תינוק.

מדהים לראות כמה רב הדמיון בין הדרכים בהן בוחרות נשים כדי להירגע בזמן צירים לבין האופנים השונים בהם תינוקות נוטים להירגע: על ידי שימוש בתנועה, מגע, קולות, שירה ומים.

בזמן הצירים אני הופכת לתינוקת קטנה וחסרת ישע, הזקוקה להרגעה. אני מנענעת את עצמי, כמו שמניעים תינוק. עיסוי ומגע מרגיעים אותי, כמו את התינוק הקטן שמשווע להיות על הידיים. אני משמיעה קולות ושרה לעצמי, כמו שמשמיעים שיר ערש לתינוק. המים מלטפים אותי, ממש כמו האמבטיה המרגיעה ומרפה תינוק. בזמן הלידה אנו רגישות מאוד לאנשים שסביבנו, אנו מזהות מיד נוכחות של מי שאינו מתאים לנו, ואנחנו מתכווצות מיד, אם נכנס איש צוות שאין לנו אמון בו – בדיוק כמו תינוקות.  ובדיוק באותו המקום נכנס תפקידה של הדולה , לשמש לך לאם מתוך הידע והניסיון שלה וההקשבה העמוקה שלה לגופך ולנפשך.

בכל ציור ופיסול של אישה הכורעת ללדת בימי קדם ישנן שתי נשים (ואף יותר) המלוות את היולדת- אחת ליד האגן ואחת ליד הראש. תמיכה זו נשכחה בעידן המודרני עם הפיכת הלידות לדבר "מתועש" בתוך בתי החולים. מקצוע ה"דולה" בא להשיב את התמיכה הנשית לה זקוקה האישה שאפיינה את הלידות בדורות הקודמים.