" כחברה, אנחנו מדברים בקלות על בחילות בוקר, על פטמות כואבות ועל עייפות של אם חדשה. אנחנו עוסקים בפומבי ביתרונות ההנקה לעומת ההאכלה מבקבוק, ואנחנו מנתחים לעומק את הדילמה של האם באשר לשאלה אם לחזור לעבודה ומתי. מבחינה פוליטית אנחנו נאבקים על טיפול בריאותי טוב יותר ועל מדיניות הקשורה לחופשת לידה, אבל אנחנו נאלמים דום באופן מוזר בכל מה שנוגע לשינויים הדרמטיים והמדהימים לפעמים המתרחשים בחייה הפנימיים של האם."

-מתוך "הולדתה של אם" / דניאל סטרן. עמ' 23 -

מסע האמהות- השיבה אל האוצרות הפנימיים שלי

המפגש שלי עם האימהות

.

לפני ארבע וחצי שנים, נולד טוביה, בני הבכור. ביחד איתו נולדה האמהות שלי.

הגעתי אל האמהות עם פנטזיות רבות. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עסוקה בשאלה איזו אימא אני אהיה. ה"זבנג" הראשון שקיבלתי היה כמה שעות לאחר הלידה. לאחר שעתיים של "השגחה" בתינוקיה, הורשתי לקבל לידי את פרי בטני הטרי. הרך הנולד נח לו מעמל הלידה. לפתע הוא התעורר בבכי תמרורים. ואני, האם הטריה, צורחת לאחות שתסביר לי מה עושים עם הדבר הצווחן הזה? איך מניקים? איך אני אדע שתינוקי אוכל? ובינתיים... אף אחות לא הייתה פנויה. זהו, נותרתי לבדי, האימא הרעה שתינוקה צווח והיא עומדת חסרת אונים מולו. עברה דקה, שבזיכרוני הייתה כמו נצח, והנה, הגיעה אחות לעזור לי. 

ומאז? זכיתי לשמוע את ילדי צווחים למשך יותר מדקה. עמדתי חסרת אונים לא פעם ולא פעמיים. כבר הפסקתי לספור את הפעמים בהן רציתי להתפטר מהאמהות ולמסור את התפקיד לאנשים שודאי ימלאו אותו טוב יותר ממני. אני מוצאת את עצמי,  גם היום, אם אני מרימה לרגע את הראש מעל המים, אני אומרת לעצמי: ריבונו של עולם, איך נכנסתי לכל זה? התפקיד ממש גדול עלי.

אכן, היו לי הרבה פנטזיות לקראת האימהות שלי, והמציאות? מעל לכל פנטזיה.

למה אין בית ספר להורות?

ישנו ניסיון הולך וגובר למכור להורים טריים וותיקים את "נוסחת הקסם" להורות המושלמת. אם על ידי ספרי הדרכה שונים, בהם כל כמה שנים מתחלף רב המכר התורן, אם על ידי חוגי הורים בשיטות שונות (ככה לפחות אני מגיעה לשם ורואה שאני לא האימא היחידה עם קשיים). והדרך הכי אטרקטיבית למכירות היא: העצות מכל הסובב אותנו: איך הוא לבוש, לא קר לו? , תפסיקי להחזיק אותו כל הזמן על הידיים, בסוף הוא יצא מפונק, מה, את לא שמה אותו על הבטן? (ואז את מדמיינת לעצמך את המשפט הבא: אני אדווח עלייך לרווחה...)

גם לי , כאימא , 'מתפלקות' לא פעם הערות כאלו לאימהות טריות. כאילו אני מנסה לאחוז בנוסחת הקסם המנצחת להורות המושלמת. וכמובן, אם הנוסחה הזאת התגלתה אלי, למה שלא אעביר אותה הלאה?     

אבל- המציאות מוכיחה אחרת... אם הייתה נוסחת קסמים כזאת, חיי ההורות היו קלים הרבה יותר, ובטח שהיה בית ספר ממוסד וממומן על ידי המדינה המכין זוגות להורות, ומגלה לכולם את נוסחת הקסמים הסודית. ואז, בטוח שלא רק שהיינו כולנו הורים מושלמים, היינו מגדלים דור של ילדים מושלמים....

היום, ממרומי אימהותי הטריה , אני יודעת שהמורים הגדולים שלי להורות הם הילדים שלי. שום בית ספר להורות לא היה מלמד אותי את החומר טוב יותר מהם, וגם אם היו אומרים לי את אותן התובנות לפני היותי אימא- הם היו נכנסות מאוזן אחת ויוצאים מהאוזן השנייה. הלימוד שילדי מלמדים אותי חקוק אצלי בבשר גופי המותש, בדמעות הזולגות על לחיי, בגרוני העייף מלצעוק, ובאהבה עד אין קץ לפרי בטני, אהבה שאין שום דרך לתאר אותה ואין לה שום קנה מידה במציאות, רק להיות שם ולחוש אותה.

היום אני מבינה, שבמקום ללמוד בבית ספר להורות , יצאתי למסע גילוי האמהות שבתוכי, מסע שהחל ביום שבו יצא בני לאוויר העולם, והולך ומעצים בכל לידה של ילד נוסף, בכל יום ויום שילדי הולכים וגדלים. במסע זה לא רק ילדי גדלים, גם אני הולכת וגדלה, גם אני נולדת עם כל לידה של ילד נוסף. המסע הזה הוא שלי, ואף אחד לא יכול לפסוע בו במקומי.

במהלך השנה הראשונה של מסע ההורות שלי, גיליתי את כוחו של השיתוף. אחד מהקשיים הגדולים שנתקלתי בהם היה: הבדידות. הייתי בטוחה שרק לי קשה, ובטח אם האנשים מסביבי היו יודעים על הקשיים שלי הם היו חושבים שאני אימא איומה ...

עם השנים אני מגלה ששיתוף האנשים מסביבי לא רק שמעניק לי רבות, אלא גם מעניק לאנשים אותם אני משתפת. לא רק שהוא מוציא אותי מבדידותי, הוא יוצר מסביבי סביבה של שיח במקום סביבה מנוכרת, סביבה שמאפשרת מקום לקשיים במקום סביבה ביקורתית בה כולנו חייבים להיות מושלמים, סביבה בה כולנו מפרים אחד את השני במה שעובר עלינו, במקום סביבה שבה כולנו חיים אחד בצד השני.

ממקום זה אני כותבת עכשיו, מתוך צורך לשתף בתובנות שלמדתי במהלך מסע ההורות שלי. הלמידה לא הסתימה, היא ממשיכה בכל רגע. אין בכוונתי למכור נוסחת קסמים, רק לשתף את הקוראים בתהליך שאני עברתי, ובהבנות שנגלו אלי בעקבות תהליך זה.

למלא את עצמי כדי שאוכל למלא אחרים – מעגל הנתינה והקבלה

כולנו יודעים שגידול הילדים הוא משימה תובענית. כמה הוא דורש נתינה ללא גבול,. זוהי עבודה ללא שעות מוגדרות, ביום ובלילה, עבודה הדורשת כוחות פיזיים ורגשיים ללא גבול. אני זוכרת את עצמי, בתקופות אינטנסיביות וקשות במיוחד, כאשר אני עוד שנייה מתמוטטת ומתפטרת מהתפקיד, והנה אני מגלה כוחות חדשים שלא ידעתי על קיומם וממשיכה לתפקד. לכאורה הכול תקין, החיים ממשיכים ואני לא התמוטטתי. כל זה רק לכאורה. מה קורה מתחת לפני השטח? מתחילים לעלות אצלי מירמורים, עצבות בלתי מוסברת (או כמו שקוראים לזה במחוזותינו- "דיכאון אחרי לידה"), כעס ללא סיבה על כל מי שעובר לידי (כשהקורבן הראשון הוא כמובן בעלי) .  מה הסיבה לכל זה? אצל אישה תמיד אפשר להאשים את ההורמונים, ותמיד יהיה צידוק לכך (לפני וסת, בזמן וסת , בתחילת היריון, גם באמצע וסוף, אחרי לידה...). רק לאחר הלידה השלישית שלי נפל לי האסימון שההורמונים הם לא האשמים האמיתיים. נכון שהם לא בדיוק עוזרים לי , אבל לא בגללם אני ממורמרת.

אני ממורמרת משום שאני באר שהכול שותים ממנה, אך היא לא דאגה להתמלא, ולכן היא פשוט התייבשה.

מהו החינוך הטוב שקיבלנו משחר ילדותינו? אדם טוב הוא אדם שנותן ואדם שלא נותן הוא אדם רע. היום אני מבינה שאדם שלא נותן הוא אדם שלא דואג למלא את עצמו ולכן, בלית ברירה, הוא שומר על המעט שיש לו. איש חסד אמיתי , הרוצה להתמיד בכך לאורך זמן, חייב לדאוג כל הזמן למלא את המאגרים כדי שיהיה לו תמיד שפע לחלק לכולם. ולכן , כדי להיות אימא שכל חייה הם חסד ונתינה, אני חייבת לדאוג למלא את עצמי. אם על ידי דאגה לזמן איכות שלי לעצמי, ללמוד דברים שאני אוהבת, לחוש סיפוק במה שאני עושה מחוץ לבית, להרגיש מוערכת ואהובה, לאכול טוב, לישון טוב, לקבל תמיכה אוהבת מהסובבים אותי, לשלם לעזרה בבית וכו'. לכל אימא תהיה רשימה אחרת, אבל המשותף לכולנו, שאם לא נדאג לעצמנו, לא נוכל להעניק לילדינו,לבני הזוג שלנו ,ובטח שלא נוכל ללמד את ילדינו כיצד לדאוג לעצמם.  

זוגיות מול אמהות

בלידה של בני הבכור לא נולדה רק האימהות שלי, נולדה גם האבהות של בעלי, ונולד גם פן חדש במבנה הזוגי שלנו . מלבד היותנו איש ואישה שבחרו לחיות ביחד, פתאום יש בינינו יחסי עבודה ואחריות משותפת. פתאום יש מתחים וחילוקי דעות סביב אחריות זו. הזמן שנותר לנו אחד לשני הולך ומצטמצם עד שבתקופות מסוימות הוא כמעט ונעלם. את מסע ההורות אנחנו עוברים שנינו ביחד- וכל אחד לחוד... כל אחד מאיתנו הגיע להורות עם פנטזיות אחרות ועם פחדים אחרים. כל אחד מאיתנו עובר דברים אחרים במפגש עם הנשמות החדשות שהבאנו לעולם,כל אחד מאיתנו מתקדם בקצב אחר לקראת גילוי ההורה שבתוכו. על מנת ששנינו נוכל להעניק ללא גבול, אנחנו חייבים לדאוג להעניק אחד לשני, ולדאוג לכך שכל אחד ידאג למלא את עצמו. במפגש המסעות המשותפים, מסע חיי שלי נפגש עם מסעו של בעלי. שנינו מלווים אחד את השני , וביחד אנחנו מלווים את מסעותיהם של ילדינו. ביחד ולחוד.

ילדינו, הצופים במסע הזוגיות שלנו, רואים אותנו בקושי ובשמחה, באהבה ובמריבות. בעיני זוהי מתנה גדולה שאנחנו מעניקים להם. כאשר הם רואים אותנו קמים ונופלים, הם רואים אותנו מתמודדים. הם רואים איך אנחנו נבנים למרות ובגלל הקשיים. אנחנו לא מושלמים, והזוגיות שלנו לא מושלמת. גם ילדינו, לכשיגדלו ויקימו משפחות, לא יהיו מושלמים. גם הם יתקלו בקשיים והתמודדויות לא פשוטות,  גם הם יפגשו עם בני זוג השונים מהם. ודווקא לראות אותנו מתמודדים ולא מתביישים בחסרוננו, ייתן להם ביטחון ודוגמא אישית להתמודד עם הקשיים שלהם. אני מאמינה כי העובדה שהם רואים אותנו מתמודדים ולא מתביישים בחסרונותינו, תתן להם ביטחון, כלים ודרך להתמודדות עם הקשיים שיהיו מנת חלקם בחיים

אני אימא לא מושלמת, אני אימא שמתמודדת.

ברגעי המשבר שלי אני מסתכלת בראי ואומרת לעצמי: 'איזו אימא גרועה אני, מגיע לילדי אימא אחרת'. אני איני האמא ש'פינטזתי' עליה. כאשר אני מסתכלת לאחור אני רואה איך עשיתי טעויות לאין ספור, ויש לי תעודת ביטוח שאני עוד אעשה הרבה כאלה... כמו שאנחנו קוראים לזה- "רגשות אשמה". יש אימא שלא מכירה את הביטוי?????? אישה חכמה אחת אמרה לי שבזמן הלידה, ביחד עם התינוק, יוצא גם שק ענק של רגשות אשמה.  אנחנו טובות בלומר אחת לשנייה : "תפסיקי, את סתם מחמירה עם עצמך, אין לזה סוף..." אבל בינינו לבין עצמנו, יש מישהי שזה מעודד אותה? ילדי, רואים הכי טוב את הטעויות שלי, ואף יכולים להוסיף לי עוד רשימה ארוכה שלא שמתי לב אליה. הם בודאי יבטיחו לעצמם להיות הורים טובים יותר. את  רגשות האשמה שלי אף אחד לא יכול לקחת לי. הם ימשיכו ללוות את האימהות שלי. אך אני מוסיפה להם כוח שילווה את  רגשות האשמה שלי, שהוא: האמונה. היום אני יודעת- אינני מושלמת, אני אימא שמתמודדת. אני אימא שנופלת וקמה כל פעם מחדש. אני מאמינה בילדי שיש להם יכולת לבנות כלים להתמודד עם הקשיים שאני כאמא יוצרת להם. אני עושה ככל שביכולתי להעניק לילדי את הטוב ביותר, אך אני בשר ודם . לא תמיד אני יודעת מה יהיה הכי טוב לילדי, לא תמיד אני מבינה את הצרכים שלהם. אבל אני מאמינה בהם ויודעת שגם אם עכשיו הם משלמים מחיר כבד ולא קל להם, הם רק יבנו מזה. אמונה זו מאפשרת לי לא לברוח מהתסכולים שלי, להודות בטעויות שלי, להישבר ולבכות (גם ליד ילדי),לדבר על "רגשות האשמה" שלי, ולהאמין שכל זה רק מצמיח אותי. היום אני מבינה שאילו היה כזה דבר אימא מושלמת-  ילדי היו מפסידים שיעורים גדולים בהתמודדות שיכלו ללוות אותם בכל מסע חייהם.

גילוי הקול הפנימי שלי

"... אחרי שתלדי, תמצאי את עצמך פעם אחר פעם פועלת בלי לחשוב. את תהיי מוצפת באינסטינקטים אימהיים, ותפתחי דרכים אינטואיטיביות להחזיק את ילדך, לנגוע בו, ולעשות לו קולות שיבנו את היחס בינך לבין התינוק שלך... תבלי חלק גדול מהזמן בפעילויות ספונטניות, שידרשו ממך לגשש באפלה אל מאגר האינטואיציות שלך, ולמצוא תגובה מתאימה על המקום..."

[דניאל סטרן,'הולדתה של אם' ,עמ' 18 ]

בין רגשות האשמה לבין העצות הרבות שאנחנו מקבלים כל הזמן, בתוך חוסר הביטחון וחוסר האונים שאנחנו נתקלים בהם לא פעם בגידול ילדינו, בתוך כל המסע המתיש הזה, מבצבץ מתוכנו קול שמנסה לומר את דברו. משהו בתוכי יודע מה יהיה נכון לי , לילדי ולמשפחתי. המקום בתוכי שיודע לא גילה את "נוסחת הקסמים הסודית". הוא מרגיש חזק כל כך אותי, את ילדי, ואת בן זוגי. אין לו תשובות חד משמעיות לשאלות שלי, אך הוא דוחף אותי למסע חיפוש אחר האיזון הבריא של הקן המשפחתי שלנו: בין הבית לבין החוץ, בין הזוגיות לבין האמהות, בין התלות של ילדי בי ושלי בילדי לבין המרחב הפרטי שלי, בין הנתינה לקבלה.  

היום, גם כשאני קוראת את ספרי ההורות המצויים על המדף בחנויות, אני מקשיבה בעניין רב לעצות ואחר כך מקשיבה לעצמי. האם זה נכון לי ולילדי? . אנשי מקצוע המדריכים הורים חייבים לזכור זאת. אין דרך אחת נכונה לגדל ילדים. היום אני מבינה שאין מקום לשום אידיאולוגיה שהיא בחינוך ילדים.

לא "עיקרון הרצף", לא "הלוחשת לתינוקות", לא "שיטת אדלר" הנפוצה היום כל כך בחוגי הורים במחוזותינו. מכל שיטה יש מה ללמוד, אך לכל אימא ולכל ילד נכונה שיטה אחרת. וגם, יכול להיות שלאותה האם בזמנים שונים יהיו נכונות עצות משיטות שונות. ולכן, במקום ללמד אימא שיטה אחת הייתי מלמדת אימא להקשיב לקול הפנימי שלה, לערוך מסע היכרות עם עצמה ועם הסובבים אותה. רק היא תדע מה נכון לה ולילדיה. גם אם מהצד אנחנו רואים אימא שלדעתנו עושה טעות בגידול ילדיה, ננסה לגייס את הענווה שלנו , נזכיר לעצמנו שגם לנו אין את הנוסחה הסודית (כמובן, כל עוד זה באמת לא גובל בדיווח לרשויות הרווחה)

ומעל הכל- להאמין. להאמין בילד שזה המסע שהוא נשלח לעבור בחייו, ולהאמין באימא שהיא בתהליך בריא של גילוי האימהות שבתוכה  . במסע זה שני הפרטנרים יעברו לימוד משמעותי שאף אחד לא יכול לעבור במקומם.

'ילדי הם נשמות נפרדות ממני'

זאת המתנה שקבלתי עם הולדת בתי, בלידה השנייה שלי.

בתי נולדה עם מום בעמוד השדרה. כאשר היא נולדה לא ידענו מה תהיה משמעות הפגיעה ואם בכלל יש  לה משמעות. מקום זה , של אי הידיעה נתן מקום אצלי בלב לתקווה גדולה  ולתפילה שהכל יהיה בסדר. לאחר תשעה חודשים, כאשר החלה התדרדרות נוירולוגית והיה ברור שלא הכל יהיה בסדר, שאלתי את עצמי: למה אני מתפללת? מה כל כך מפחיד אותי בלגדל ילדה נכה?

עברתי תהליך של התבוננות פנימית עד שהבנתי שהפחד האמיתי שלי הוא שהילדה שלי לא תהיה מושלמת, שחייה לא יהיו מושלמים. ואני? האם אני מושלמת? ודאי שלא. אבל איפה שהוא בפנים רציתי שילדי יהיו "מודל משודרג שלי". המקום בתוכי שאיפשר לי לקבל את המום של בתי, הוא אותו המקום בו נפרדתי מהראיה של ילדי כשיקוף שלי. פתאום עלתה בי ההבנה שלבתי יש עולם עצמאי שהוא נפרד מהעולם שלי. היא נכנסת למסע חיים לא קל,  וזה המסע שלה.  איני  שולטת על חייה ועתידה לא תלוי בי. אם כן, מה הוא תפקידי בחייה? אני שליחה. בדיוק כמו הרופאים המטפלים בה. אני עושה כל שביכולתי כדי למלא את שליחותי כאימא שלה, אך התוצאות אינן תלויות בי. מהרגע שבו נולדה היא מתחילה לצעוד במסע חייה, שכמו המסעות של כולנו, לא תמיד יהיה קל. אני זכיתי ללוות אותה בכאב ובשמחה, ובאהבה ללא גבול. מסע חיי שלי נפגש עם מסעות חייהם של ילדי. יש בתוכי אמונה שמישהו מכוון מלמעלה את המפגש בינינו. לא סתם הוא שלח לי את הנשמות האלו. ה' בחר שאני אהיה השליחה לגדל אותם. אני, כמו שאני, עם כל מעלותי ומגרעותיי, יש להם מה לקבל מהמפגש איתי. ולי, יש מה לקבל ולהיבנות מהמפגש עם כל אחד מילדי, עם מעלותיהם ומגרעותיהם, בכאב ובשמחה. הם לא חלק ממני, לא שיקוף שלי, ולא תוצר שלי. הם נשמות נפרדות עם מסע חיים נפרד. מסע חיי שלי נפגש איתם, ואני מלווה אותם.

הזמנה לצאת למסע

אז, איך עושים את המסע הזה? איך מגלים את קולי הפנימי האימהי?

אין לכך קיצורי דרך, לי יש תשובות רק בשביל עצמי, ואני יודעת שתשובות אלו לא היו מגיעות אלי אלמלא המסע המפרך שעברתי. אלמלא עצרתי לרגע והתבוננתי בתהום שתחתי. אלמלא השלמתי עם הבדידות האימהית שלי ועם העובדה שאני צועדת כרגע במסע שאיש לא יעשה במקומי, זו רק אני שצועדת במסע הזה ורק בתוכי חבויות התשובות.

גם אם אני נעזרת באנשי מקצוע- הם לא יעשו את המסע הזה במקומי, הם רק עוזרים לי לעבד את הקול האימהי שבתוכי, נותנים לי רעיונות להתמודדות. אבל האחריות ועמה קבלת ההחלטות- נשארות אצלי.

אני מאמינה בכל אימא שאני נפגשת איתה שיש לה קול פנימי המיוחד לה, שביל אימהי בגידול ילדיה הממתין לה שתצעד בו. השביל הזה איננו מתחיל רק בלידת התינוק שלה, הוא מתחיל עוד בזמן בו התינוק גדל ברחמה. כאשר אני נפגשת עם אישה הרה לקראת לידה,  אני רואה איך היא מתחילה לסלול לעצמה את דרכה האימהית, בקבלת החלטות המיוחדות לה לקראת לידת תינוקה, בגילוי כוחות שהם רק שלה לקראת הבאות, בריפוי פנימי מתוך גופה לכאב שלה . גם לקראת לידה, אני מאמינה שרק האימא יכולה לדעת מה נכון לה לגבי ההחלטות השונות: היכן ללדת? האם להשתמש במשככי כאבים? מי נכון לי שיהיה נוכח איתי בזמן הלידה? – רק בידייך התשובות, והקשבה לקול הפנימי שלך עוד בזמן ההיריון תסיע לך לא רק לקראת הלידה, אלא גם לקראת ההורות.

אני מזמינה כל אימא (וגם אבא..) הקוראים את השורות הללו לערוך התבוננות במסע ההורות הפרטי שלכם. מה עברתם מרגע לידת ההורות עד כה? אילו תובנות נגלו אליכם? רק בידכם התשובות, את מסע הגילוי הזה אף אחד לא יעשה בשבילכם, הוא שלכם...