היריון חורפי   

"כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ, .." (ישעיה נה, י).

זמן ירידת הגשמים  מושווה במקורות לתקופת העיבור אצל האישה. זמן בו האדמה מתעברת מהגשמים, לקראת הלידה המגיעה עם בוא האביב. ישנו מוטיב אשר חוזר גם בתקופת החורף וגם בזמן ההיריון אצל האישה, שהוא- ההתכנסות פנימה.

כאשר נלך ברחוב ונביט על נשים הרות, נשים לב למבט מיוחד הניכר מעיניהן. מבט קצת מעורפל ולא ממוקד. נשים הרות רבות יעידו שבתקופה זו הן מרגישות כאילו הן בעולם אחר. שהן רגישות יותר, מכונסות יותר, וחשות חוסר עניין בנושאים אשר עניינו אותן קודם.

לתחושת ההתכנסות בזמן ההיריון אחראי הפיקוד ההורמונאלי של המוח. ככל שההיריון הולך ומתקדם פעילותו של ההיפותלמוס נעשית דומיננטית יותר בעוד שפעילות קליפת המוח נעשית דומיננטית פחות. קליפת המוח אחראית לחשיבה הלוגית ולפעילויות האינטלקטואליות, ואילו ההיפותלמוס ובלוטת יותרת המוח קשורים יותר לתפקודים ביולוגים בסיסיים ולא רצוניים, כמו פתיחת צוואר הרחם, פליטת התינוק והשלייה החוצה בזמן הצירים. אישה הרה עשויה לגלות שבתקופה זו היא נוטה להתעניין פחות בנושאים אינטלקטואליים ולעסוק הרבה יותר במתרחש בגופה.  זוהי דרכו של הטבע להכין את האישה ולמקד את מודעותה  פנימה לקראת הלידה והאימהות.  התהליך ההורמונאלי אשר נשים עוברות עם התקדמות ההיריון מכניס אותן פנימה אל תוך גופן, אל התינוק אשר ברחמן, אל תוך הבית הפנימי שלהן. המדרש בוויקרא רבא עורך השוואה מדהימה בין אישה לבית-

"...כשם שיש דלתות לבית כך יש דלתות לאשה...  

   כשם שיש מפתחות לבית כך לאשה...

   כשם שיש צירים לבית כך יש צירים לאשה.."

בזמן ההיריון, דלתות בית הרחם שלנו נעולות. למעשה, מבחינה אנטומית רק בזמן ההיריון צוואר הרחם של האישה סגור. סגירת הדלתות בזמן ההיריון נועדה לאפשר את בניית הבית. צוואר הרחם הסגור מאפשר לעובר להתפתח ללא הפרעה, כשהוא מוגן ממזיקים ומזהמים. במקביל לתהליך זה הולך ונבנה גם הרחם, הבית הפנימי של האישה.  בטרם התינוק נולד, הוא נסתר בתוך גופנו, איבר בתוכנו. רק התנועות שאנו חשות ונוכחות הבטן הגדולה טורחות להזכיר לנו את קיומו הנסתר מן העין. עוד בזמן ההיריון, אנו מתחילות להיות אימהות, גם לעובר שבתוכנו, וגם כלפי התינוקת הקטנה שבתוכי המתעוררת וצצה לה, כדברי  המיילדת האיטלקית ורנה שמידט:

עבור האישה המצפה ללדת התינוק, על אף היותו זר בגופה, הוא קודם כל חלק ממנה, מגופה, מדמיונה, מאישיותה, מהאינסטינקטים האימהיים שלה, ומנשיותה. במובן מסוים, התינוק הוא כאיבר פנימי שלה.

על ידי טיפול וטיפוח התינוק שטרם נולד, היא מטפלת ומטפחת חלק מעצמה, את החלק האינטימי, האינסטינקטיבי, המקבל, הארכאי ביותר שלה, אשר מתעורר בחזקה כתוצאה מנוכחותו של התינוק בגופה. עקב כך, אישה ותינוק מגשימים ישות אחת: האישה האימהית

היחס לתינוק המתפתח בתוכי, האישה ההרה, מקביל ליחס שלי לבית הפנימי שלי, לתינוקת הקטנה שבתוכי. ההתכנסות פנימה בזמן ההיריון היא גם אל תוך העובר שבתוכי וגם אל תוך הילדה הפנימית שבי. ההתכנסות בזמן ההיריון מזמינה אותי להקשיב פנימה אל תוכי.  מה מבקשת התינוקת הקטנה שבי? אילו צרכים יש לה? האם אני נענית לצרכיה או משתיקה אותם? לְמה אני זקוקה כדי לפרוח, לשמוח, ולהרגיש חיונית ובריאה? ואם אני מרירה, מתוסכלת, מפחדת מהלידה ומגידול התינוק – מה ירגיע אותי? מה חסר לי?

כך גם לקראת לידה: האם נכון לי להיעזר במשככי כאבים שונים? מה יעזור לי להפוך את הלידה לחוויה טובה יותר, מעצימה יותר, בריאה יותר? לאילו אנשים אני זקוקה שיהיו איתי בזמן הלידה? על שאלות אלה, רק אני, האישה היולדת, יכולה לענות. אף אחד לא יכול לעשות את מסע הבירור האישי הזה במקומי. נשים החשות בזמן ההיריון ערפול, התכנסות, חוסר עניין במתרחש סביבן נאמנות הן למקצב גופן, ויכולות לקחת זאת כהזדמנות לצאת למסע פנימי לקראת הלידה הקרבה ובאה. כדברי הבעש"ט -  "הבורח בעת צרה הוא כאישה עוברה, שכל מקום שבורחת – העיבור עמה. ועל ידי הכינוס, שמאספים כל הכוחות אל הפנימיות – אז אמת מארץ תצמח."