20/3/2008 15:29
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
טל יקרה, רוצה לעבוד איפה שאינך צריכה להתנצל? עורי יקירתי...
|
כותרת:
|
המקומות בהם אינך צריכה להתנצל, להחביא, להסתיר לקמבן, לחשק וכו' את זהותך כדולה, הם ספורים מאד היום, ורק הולכים ומתמעטים. קראי את מכתב המיילדות, ואת מכתב המיילדות הירושלמיות ותביני שחוקי נירנברג רק הולכים ומתהדקים.
רק היום שמעתי עוד סיפור גועלי והפעם על אם צעירה שליוותה את בתה, עיסתה אותה ונראתה יותר מדי בעניינים. כמובן שהפושעת בפוטנציה הפכה מטרה חיה להצקה ולשאלותיהן הבלתי פוסקות של מיילדות: את דולה? נכון שאת דולה? אז נכון שאת דולה?
כאילו ההודאה בהיותך דולה היא הודאה בפשע מכוער במיוחד, בביצוע עבירה שיש עמה קלון. אולי למען הקל את הזיהוי תענוד כל דולה מעתה פיסת בד מיוחדת על דש הבגד שלה?
ולגבי האווירה. צר לי. איננו נסיכות שעורן צח מכדי להפשיל שרוולים ולשרת את המטרה שלשמה התכנסנו. באנו כדי לשנות. מי שפורצת דרך, צריכה לשאת תחילה את ריח הבאושים שנוסף מאותו עולם ישן ומרקיב שעודו עומד על תילו רק בגלל פינוק ותבוסתנות שלנו, יולדות ונשות מקצוע כאחד.
ויפה כםי שהיטבת לומר, יהיה לבחור רק בבתי יולדות יותר ידידותיים. אך את ההפגנה חייבים לקיים (ואם כבר ברוח ימים חשוכים יותר מהמאה הקודמת, אז הרשי לי גם להביא את 'נילחם בבריטים כאילו אין ספר לבן ובספר הלבן כאילו אין בריטים. אין סתירה). ולו כדי להוציא את העניין מתוך הגטו של 'מאבק הדולות'. אי הכנסת דולות לבי"ח זה או אחר אינו עניין מקומי של הדולות מול בתי החולים, כפי שהיטיבה גילה רונאל להראות, כבר בתחילת המאבק. זה עניין של כל אשה, כל יולדת, כל תינוק שעוד לא נולד, וכל אב שבדרך, או במילים אחרות מאבק ציבורי.
תפקידנו, כנשות חינוך, ואם יש בינינו בעלת מקצוע שטרם הפנימה שהיא אשת חינוך מוטב תבחון זאת כעת, להצביע על היותו של המאבק ציבורי בעצם הוצאתו לרחוב, חשיפתו לתקשורת, והתחלת גלגול כדור השלג בכל כוחנו.
איך היית קוראת לאמא מוכה שרואה את בעלה פוגע ילדיה ושותקת? אנחנו אמהות הלידה בישראל. שתיקה כמוה כמתן יד לאלימות.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
|
כל הזכויות שמורות לאמנות התמיכה בלידה © יצירת קשר
|