את ענבל הכרתי בנסיעותנו המשותפות לירושלים, אני- נוסעת לעבודתי וענבל-ללימודי ה"דולה". הייתי בחודשי הראשונים להריון כשעוד אף אחד לא ידע שאני בהריון.

לפעמים היינו יושבות יחד באוטובוס ומנהלות  פה ושם שיחה. באחת השיחות שאלתי את ענבל מה זה "דולה" ומה יש ללמוד כ"כ בשביל זה, ענבל בתמימותה (בלי לדעת שאני בתחילת הריוני) סיפרה לי על לימודיה ועל תפקיד ה"דולה" בחדר הלידה. לי זה היה נשמע די תמוה, מעולם לא שמעתי על ה"דולה" והיה ברור לי שאהיה ככל הנשים שילדו לפני שהיה את ה"דולה", אם הן הצליחו גם אני אוכל..

עבורי לידה היה הפחד הכי גדול בחיי.. לאורך כל ההיריון הרגשתי סבבה, והופתעתי מעצמי שאני לא בחרדות ובפחדים מהלידה כמו שחשבתי שאהיה.. פה ושם התלבטתי ביני לבין עצמי ועם בעלי אם לקחת את ענבל אך תמיד התשובה הייתה "בשביל מה?"

חודש שמיני, התעוררתי בבוקר מחלום על הלידה, חלום לא הכי נעים ואז הבנתי שאני בהדחקה רצינית מכל נושא הלידה ובתוך תוכי "מתה מפחד". התייעצתי עם בעלי והתקשרתי לענבל והגעתי לפגישת הכרות. בפגישה הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, הרגשתי בטוחה ומוגנת אך עדיין שמרתי על איזשהו מרחק ואמרתי לענבל שלגבי נוכחותה עימי בלידה עצמה איני בטוחה.. ענבל לא לחצה והשאירה עבורי את כל האופציות, היא אמרה שחשוב שארגיש בנוח בחדר הלידה וכך השאירה בידי את הבחירה.

מפה לשם, ענבל הגיעה לביתנו מספר פעמים, נפגשה איתי ועם בעלי, לימדה והסבירה מ-א ועד ת כשמולנו ההבנה שאם יודעים לקראת מה הולכים – לא מפחדים. בהמשך, ענבל עשתה איתי תרגילים, לקראת הלידה, כדור, נשימות ואפילו- "דמיון מודרך", למדנו ימימה וכל ההסתכלות שלי על תהליך הלידה השתנתה בזכות ענבל, מהדבר הכי סיוט לדבר הכי מדהים ויפה. הבנתי שאני השולטת ולא נשלטת ושגופי יכול לעזור לי לעבור את הלידה בשלום.. הרגשתי מאוד בטוחה, שיש לי על מי להישען ובמי להיעזר והיה לי ברור שאני רוצה את ענבל לצידנו בלידה.

הרגע הגדול הגיע..

התעוררתי משנתי כשאני מלאת מים, הייתי בשוק ולא ממש ידעתי מה קורה.. חיכיתי לצירים אך המים הגיעו קודם. בעלי התקשר לענבל והיא הגיעה אלינו הביתה (עם הכדור..), ענבל אמרה שצריך ליסוע לבית-חולים וסיכמנו שנהיה איתה בקשר כיוון שאפילו צירים עוד לא היו..

בדרך התחילו הצירים ולאורך כל הדרך אנחנו בקשר עם ענבל כשאני עושה את התרגילים שענבל לימדה אותי כדי לעבור את הציר הכי טוב שאפשר, ואכן הצלחתי!

שתים בלילה- הגענו לבית-חולים, מתארגנים להיכנס לחדר לידה אך יש פתיחה קטנה, מציעים לי זירוז ואפידורל אך אני (להפתעתי!) מסרבת, הרי ענבל אמרה שאני בעצמי יכולה לזרז את הלידה. וכך עשיתי- ענבל כבר הגיעה ואנחנו יחד עושות תרגילים על הכדור וכל הזמן מתגברות על הצירים בדיוק כמו שלמדתי ולשמחתנו הפתיחה התקדמה - בזכות התנוחות הנכונות והתנועתיות שענבל לימדה אותי.

אני שמחה,רגועה,מתפקדת,שולטת והכי חשוב-לא מפחדת! בהחלט הפתעתי את עצמי וכל זאת בזכות ההכנה שעברתי והתמיכה מענבל. המשכנו כך עד לעשר בבוקר כשאז כבר החלטנו כן לעשות זירוז ולקחת אפידורל כשלאורך כל הדרך ענבל מייעצת, מעודדת, מרגיעה...אפילו מסאג' קיבלתי...

בשעה אחת בצהריים הלידה ממש התחילה..ענבל איתנו, למרות חוסר השינה ממשיכה לתפקד ואנחנו עובדות קשה- ללחוץ וללחוץ וללחוץ וללחוץ.. ולשנות תנוחות.

בעשרים לארבע הפשוש  המתוק הגיח לעולם..

וגם אז.. ענבל איתנו, לא ממהרת לסוע הביתה למרות השעות הארוכות והילדים שבבית, היא איתנו אך גם דואגת לתת לי ולבעלי את הפרטיות שלנו.

מגיעים למחלקת יולדות וזהו, אנחנו אחרי.. אבא ואמא..

ענבל, תודה!