"ותאמרנה המיילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו" (שמות א יט)

בתחילת ספר שמות, בני ישראל מגיעים לארץ מצריים 70  נפש. הפסוקים מתארים  בפירוט  את ריבויים המפעים בארץ מצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם".      

רש"י אומר "פרו"- שלא הפילו הנשים, ולא מתו התינוקות שהיו קטנים. ועמוס חכם[1] מוסיף- שהולידו בנים. "וישרצו"- שהיו יולדות שישה בכרס אחד ועמוס חכם מוסיף- התרבו במהירות כמו שרצים. "ותמלא הארץ אותם"- עמוס חכם - לא היה מקום בארץ שלא היו שם בני ישראל.

בני ישראל נמצאים תחת שלטון פרעה במצריים, פרעה רואה את התעצמות בני ישראל, שנולדים במהירות, בעיקר זכרים, ו"מאיימים" להשתלט על כל ארץ מצריים, פרעה מחליט לעשות מעשה "פן ירבה העם והיה כי תיקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונילחם בנו ועלה מן הארץ".

פרעה מפחד מהילודה הרבה בקרב ישראל, פרעה מבין שבילודה זו טמונה עוצמה שיש בה כדי לאיים על מלכותו ואומר אל עמו: " הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה ניתחכמה לו..". פרעה הראשון  במקרא שקורא לישראל עם. אולי יש בזה כדי להבין את הקשר בין משמעות הילודה למהפך העתידי של ישראל ממשפחה לעם.  פרעה מענה את ישראל, מעביד אותם בפרך וממרר את חייהם, אך למרות זאת הוא שם לב כי "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

פרעה מואס בישראל שפרים ורבים כל כך ומצווה על המיילדות העבריות להמית את הבנים הנולדים על האבניים, ואת הבנות להחיות.

המיילדות, אינן עושות את רצונו של פרעה  ולא די שלא הרגו אלא גם החיו את הילדים. המיילדות מבינות שבשעה גורלית זו לעם המתהווה, צריכות הן למסירות נפש במקום הזה של קיום הילודה והחייאת הילדים.

מלך מצרים קרא למיילדות ושאל אותן מדוע עשו זאת ולא שמעו לדבריו, ופסוק זה "כי לא כנשים העבריות כי חיות הנה..." היה תשובתן לפרעה.  

בזכות מומחיותן נהנו המיילדות ממעמד חברתי גבוה בימי קדם, מיחזקאל טז,ד אנו למדים כיצד הייתה המיילדת מקבלת את הרך הנולד, חותכת את חבל הטבור, רוחצת את התינוק במים, משפשפת אותו במלח ומחתלת אותו. המיילדות זיהו את מינו של העובר כבר בשלביה המוקדמים של הלידה, ואף קבעו את מספר העוברים, כך מצאנו אצל רחל (בראשית לה,יז) ותמר (בראשית, לח כז)[2].

שאלות רבות שואלים חז"ל על סוגיית המיילדות העבריות במצרים, בחלק זה אנסה לענות על שאלות אלו.

זהותן של המיילדות העבריות ופירוש שמותיהן, שפרה ופועה

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות,  א, טו)

שפרה ופועה היו שתי המיילדות העבריות במצריים, שפרעה ציווה עליהן להמית כל בן היילוד לנשים העבריות. אבל הן יראו את האלוקים ולא מילאו אחרי מצוות פרעה (שמות א, טו-כא).[3]

ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות וגו'. - "רב ושמואל, חד אמר: אישה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מ"ד אישה ובתה, יוכבד ומרים; ומ"ד כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע (אשת אהרון).

תניא כמ"ד אישה ובתה.

שפרה ופועה- האחת, משפרת את הגוף, ואילו השניה מפעמת את הנפש.

שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; ד"א: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה.

פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (ומוציאה את הולד); ד"א: פועה - שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. (בבלי, סוטה  יא ע' ב)

וכן בשמות רבא (א, י"ז)- אשר שם האחת שפרה- שהייתה משפרת את התינוק, שהוא יוצא מלא דם.

פועה- שהייתה נופעת יין בתינוק אחר אמה.

ד"א: (שפרה) שפרו ורבו ישראל עליה.

פועה – שהייתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים: מת, זאת אומרת האירה את התינוק ונפשו[4].

עמוס חכם - שפרה ופועה- נקראו על שם אומנות המיילדות- שפרה- מלשון- המפלת שפיר מלא מים- אנו יודעים כי התינוק הנמצא ברחם אמו נמצא בתוך שק מי שפיר הבוקע בלידה והמים יוצאים יחד עם התינוק. פועה- מלשון כיולדה אפעה.

רש"י- "שפרה"- יוכבד, על שם שמשפרת את הולד, "פועה"- זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה. פירוש נוסף- פועה, לשון צעקה- כיולדה אפעה.

פירוש נוסף לשם פועה- על פי השפה האוגריטית, התיבה "פעת" מציינת בחורה או ילדה- בניגוד לאישה או נערה. ועל פי השפה הערבית זהו ריח הבושם, נדיפה של בושם[5].

פירוש נוסף לשם שפרה- נגזר מהשורש ש.פ.ר, ועניינו בעלת פנים משופרות, יפות מאירות, נוהרות[6].

פועה- אישה דעתנית המשתמשת בכוח המילולי שלה כדי לשנות את השתלשלות העניינים. היא מסרבת פקודה למלך פרעה ואף חולקת בקול על אביה עמרם, ראש הסנהדרין, ופעולתה מביאה להצלת העם[7].

תשובת המיילדות לפרעה והגדרת תפקידן

פרעה חרד שבני ישראל פורים ורבים כל כך, ומפחד שישתלטו על ממלכתו ולכן מחליט

לגזור על המיילדות: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים, אם בן הוא- והמיתן אותו, ואם בת היא- וחיה" (שמות, א, טו-טז).

רש"י- על האבניים- מושב האישה היולדת. אם בן הוא- הקפיד על הזכרים בלבד משום שאמרו לו איצטגניניו, שעתיד להיוולד בן המושיע את ישראל.

עמוס חכם - בשעה שאתן מסייעות לעבריות ללדת את הולד, "וראיתן על האבניים"- עליכן להתבונן כשהילד מונח על הכיסא שעליו מושיבים את היולדת (ומקל על פתיחת רחמה), חייבות אתן לראות: אם בן הוא, עליכן להמית אותו באופן שהאם לא תרגיש אלא תחשוב שילדה ולד מת. ואם בת היא, הניחו אותה בחיים.

פרעה לא היה מעוניין שכולם ידעו על גזרתו הנוראית להרוג את הבנים ומכיוון שידעו המיילדות לזהות את מין העובר עוד כשהאם היולדת ישבה על האבניים, ביקש מהן פרעה שעוד לפני שהתינוק מתחיל לנשום את נשימתו הראשונה, להורגו בשקט, כדי שהאם תחשוב שמת בלידה.

אך המיילדות לא שיתפו פעולה עם פרעה, והוא קרא להן ושאלן: "מדוע עשיתן הדבר הזה, ותחיין את הילדים?"

וענו לו המיילדות: "כי לא כנשים המצריות העבריות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו" (שמות,א,יט). עפ"י המפרשים שהוזכרו לעיל תשובתן לפרעה הייתה שנשות ישראל משולות לחיות השדה, שהן בריאות וחזקות ויולדות בקלות ובמהירות. חוקי הטבע הרגילים שאישה צריכה עזרה ממיילדת כדי ללדת אינן חלים על נשות ישראל המסוגלות ללדת לבד. ולכן לא הספיקו להגיע אל היולדת לפני שילדו.

מקורן של המיילדות

מדרש תדשא סו"פ כא, כותב כי כ"ב נשים ישרות, גדולות בצדקות היו בישראל וכו', ועוד יש גיורות מן הגויים: נשים כשרות אלו הן: הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל. אחר כך מביא המדרש פסוקים מן המקרא כדי להוכיח צדקותה של כל אחת מהן. על שפרה ופועה נאמר: "ותיראנה המיילדות את האלהים". על פי מדרש זה מבואר שהיו המיילדות מצריות שנתגיירו, ובמילים "למילדות העבריות"- הכוונה למיילדות את העבריות.

לדעת דעה זו מסכים גם השד"ל- "דעת חז"ל ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המיילדות האלו מזרע ישראל. ודעת המתורגמן האלכסנדריי והיירונימוס ויוסף פלאביוס ודון יצחק אברבנאל, שהיו המצריות מילדות את העבריות וכן נראה. כי איך ייתכן, שציווה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמן, ויאמין שלא תגלינה הדבר?" ולכן הוא חושב שהמיילדות מצריות היו. אז מדוע כתוב "ותיראנה המיילדות את האלהים"? והתשובה היא לדעת השד"ל שאדם  שיש לו אלוהי שקר עלול להתפתות לעשות מעשים כאלו אפילו מתוך נימוק, שאלוהיו דורש זאת ממנו. אך מי שעומד בניסיון כזה, ומוכן ליהרג ולא לעבור , בידוע שיש אלוקים בליבו, אלוקי אמת. ולכן, מוסיף הרמב"ן שאין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים.[8]

מיעוט המיילדות

עמוס חכם, טוען שהיו מילדות עבריות רבות, ורק שתי אלה נזכרו בשמותיהן, ואפשר ששתי מיילדות אלה היו ראשי המיילדות והיו מדריכות ומחנכות את המיילדות העבריות.

אבן עזרא וחזקוני, שמות א, טו- מפרשים ששפרה ופועה לא היו המיילדות העבריות היחידות אלא היו ממונות על כל המיילדות העבריות, "שהיו שרות היו על כל המילדות", "כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו, אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבות. והאם והבת היו בדרך קבלה, כי נכון הוא". והנצי"ב כותב: "ועל פי פקודת פרעה עליהן יצוו לכל המיילדות אשר תחתיהן". מכאן שתפקידן של שפרה ופועה  היה תפקיד ארגוני גרידא, ולא תפקיד ציבורי רשמי[9].

הרב ח"ד רבינוביץ', דעת סופרים שמות א', ט"ו- טוען שייתכן שאלו היו המיילדות של ארץ גושן, מקום ריכוז הגדול היותר של בני ישראל, או שהיו המיילדות הראשיות. ייתכן שפרעה ניסה לגזור את גזרתו על שתי מיילדות בלבד, כדי שלא יתפרסם הדבר, כי הלא רצה שימיתו את הבנים בלי שההורים יבחינו בכך, וכך תחשובנה האמהות שילדו ולד מת, וכשמיילדות אלו לא שמעו לגזרתו, ויתר על תכניתו[10].

במאמרו של פולק, תשס"ד, ניתן לראות כי חישוביו המתמטיים מוכיחים את כמות היילודים במצריים באותה תקופה, ניתן להעריך כי מספר התינוקות הממוצע ליום , שבהם היו המיילדות אמורות לטפל הוא שניים לחמישה עשר תינוקות ליום. וזה אומר כי לא היה צורך במספר גדול של מיילדות, ושתי מיילדות יכלו לשאת את נטל היילוד[11].

הנס

המשנה והגמרא במסכת עבודה זרה דנים על השאלה האם מותר לעובדת כוכבים או לבת ישראל ליילד זו את זו והאם מותר להן להניק זו את בנה של זו.

במסכת עבודה זרה פ' ב מ' א- כתוב כי לבת ישראל אסור ליילד עובדת כוכבים מפני שהיא מיילדת בן לעבודה זרה, אבל לעובדת כוכבים מותר לילד בת ישראל. ועוד כתוב, בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים יכולה להניק בנה של ישראלית שברשותה.

בבלי עבודה זרה כו ע' א-  בת ישראל לא תיילד את עובדת הכוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים, אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה.

חכמים אומרים שבת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים - מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים, ועובדת כוכבים לא תיילד את בת ישראל - מפני שעובדי כוכבים חשודין על שפיכות דמים.

חכמים אומרים: עובדת כוכבים מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות משגיחות עליה. ורבי מאיר אומר: אפילו שאחרות משגיחות עליה אסור, ומסביר רש"י- את ר' מאיר- שאפילו שאחרות עומדות על גבה גם אסור כי היא יכולה לשים את ידה על עצם התינוק ולהרוג אותו במקום שמוחו רופס. ומסופר על נכריה שהשמיצה את חברתה שיילדה יהודים וקיללה אותה בכך, ענתה לה חברתה: כ"כ הרבה תינוקות יהודים הרגתי בהם כמו שזרקתי פיסות עץ לנהר. ורבנ"ן א"ל: שהיא ענתה לה כדי להפחיד אותה אך היא לא עשתה מעשים אלה.

ממחלוקת התלמוד ניתן ללמוד על הסכנה שיש במיילדת נכריה ויולדת עבריה, ומי שטוען שהמיילדות עבריות היו, הן אכן עשו חסד עם ישראל, כי היו יכולים לשמוע לדבר פרעה ולא להסתכן ולהרוג את התינוקות מבלי שיבחינו שהן עשו זאת. ולמי שטוען שהמיילדות מצריות היו, אזי הקב"ה עשה נס גדול שלא המיתו את התינוקות והיו יראות את ה'.

בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל

הנשים עמדו מול גזירת ההשמדה של פרעה והחליטו למרוד. המרד הנשי התבטא בהולדה מוגברת. זה היה מרד שהתבטא גם בחיים נגד המוות וגם נגד ערכיו של פרעה ותפישת עולמו.

למרות שוטריו וקלגסיו של פרעה הנשים מתחכמות לו ומצליחות להרות וללדת גם בתנאים בלתי אפשריים אלו , ורואות בזה מרד נגד גזירת ההשמדה של פרעה.

לעומתן, הגברים העבריים אינם מגלים את אותה תעוזה כשל הנשים, ואין מקום לדעתם לחיי אישות לטובת פריה ורביה.

 מדרשים רבים מזהים את שפרה ופועה כיוכבד ומרים- יוכבד ומרים אם וביתה שאינן התחמקו ב"שב ואל תעשה", שכן שפיכות דמים היא אחת מ-ג' מצוות שישראל מצווים עליהן ביהרג ובל יעבור[12]. החזקוני והאבן עזרא טוענים כי שפרה ופועה היו ממונות על כל המיילדות והיו בתפקיד ארגוני ולא בתפקיד ציבורי רשמי, על כן, האחריות על גורל האומה לא היה מוטל על כתפיהן. אולם בעת משבר נוצר לפעמים מצב שמחייב אנשים שנמצאים בצמתים ציבוריים "לקחת אחריות" וליטול על כתפיהם תפקיד של הנהגה ציבורית לתועלת הציבור אף אם לא מונו לשם כך. המיילדות היו בנקודת השפעה שאפשרה להן לסכל את הגזירה שאיימה לפגוע בציבור כולו. והלא ראינו כי הן נקטו פעולה ומעשה חיובי בפועל- להחיות את הילדים. וכך, לא רק שקיימו את המשכיות משפחתן אלא דאגו להמשכיות של העם כולו. בפעילותן של המיילדות היה ניסיון גדול מאוד, שכן היה פה צורך במהלך מורכב שיש בו סיכון אישי הכרוך במסירות נפש גדולה מאוד[13].

פרעה מאשים באי ציות להוראתו את המיילדות, עבירה שענשה מיתה. מתשובתן של המיילדות ניתן ללמוד עקרון מנהיגותי חשוב: "ותאמרן וגו' כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו". המיילדות יכלו לקדש שם שמיים ולומר לפרעה תשובה ישירה וחזיתית, שיש בה אמירה ערכית חדה: אסור לנו לשתף פעולה עם גזירה זו ואנו מוכנות למסור את עצמנו על הצלת עם ישראל. אולם בחכמתן הרבה בחרו להשיב תשובה עקיפה ומתוחכמת. לא הייתה כאן סתם תשובה מתחמקת שאין בה אמת אלא תשובה מתוחכמת: "כי חיות הנה ובקיאות במלאכת המיילדת ואם נחפוץ לעשות דבר  שלא כהוגן תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה אותנו עוד ליילד ולמלך אין שווה להמית אחד או שניים" (ספורנו שם, ובדומה ב"העמק דבר"). בתשובה זו יש בה מסר שמתאים לכאורה לאינטרס של פרעה. בכך הסירו המיילדות מעצמן את סכנת המיתה, ואף גרמו לשיפור המצב, משום שפרעה הסיר מהן את הפיקוח לגמרי: "וייטב אלקים למיילדות שנתקבל דבריהן ושוב לא השגיח המלך עליהן כלל" (הנצי"ב פס' כ'). ממנהיגותן למדנו לא רק את המסירות שבמנהיגות אלא גם את חכמת המסר שבמנהיגות. לפעמים המסר שמגבש המנהיג צריך להיות ישיר ונוקב, ורק כך הוא ישיג את מטרתו, אולם לעיתים צריך לנסח מסר עקיף ומתוחכם שמשיג את אותה המטרה ואף יותר ממנה[14].

על פי המדרש בסוטה יא, ע"ב, מרים ויוכבד פעלו למען הוולדות ומרחיבות את סיכויין לחיות, לא די שהמיילדות לא הרגו את הבנים אלא החיו אותם: "ותחיין את הילדים" (שמות א,יז), היו מהם שהיו אמורים להיוולד סומים או בעלי מומין, או לחתוך בו איבר שייצא יפה, ומה היו עושות? עומדות בתפילה לפני הקב"ה ומבקשות: "אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשים לקיים! ריבון העולמים, יצא הולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר: הרי יצאו בעלי מומין, שבקשו להרוג אותם". מיד הקב"ה שומע קולן ויוצאים שלמים." "אמר ר' לוי: הרי אמרת את הקלה, אמור את החמורה: יש מהן שראויות למות בשעת יציאתן, והיו עומדות המיילדות בתפילה ואומרות לקב"ה: ריבונו של עולם, תלה להם עכשיו, ותן להם נפשותיהם, שלא יאמרו ישראל הן הרגו אותן, והקב"ה עשה כתפילתן", לפיכך "ותחיין את הילדים:ותחיין- אלו האמהות, הילדים- הילדים ממש" (שמות רבא א,יט).

וביאר רש"י- שסיפקו להם מים ומזון[15].

"ותראין המיילדות את האלוקים" (שמות,א,יז). עליהן נאמר: "אישה יראת ה היא תתהלל" (משלי לא, ל).

יש אנשים צדיקים אשר הגיעו למדרגות נעלות על ידי השפעת הסביבה עליהם ואז השבח מגיע גם לסביבה, אך בזמן שהצדיק נמצא בסביבה שאינה הולמת אותו , אזי כל השבח מגיע לו לבדו. והנה המיילדות יראו את ה' בזמן שבני סביבתן היו עובדי עבודה זרה ושופכי דמים ולא למדו ממעשיהם, ולכן אמר המדרש שעליהן אמר שלמה, אישה יראת ה' היא תתהלל, דהיינו הן לבדן ואין לאחרים חלק בשבח זה.

דבר אחר: קשטו (דימו) עצמן למעשה זקנן- זה אברהם וכו'. אמרו: "אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים, בני אדם ערלים- ואנו דיינו שאין לנו להאכילן, אלא להרוג אותן?! אנו נחייה אותן" (שמות רבה א,כ)ובסוטה (יא,יב) לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספקות להן מים ומזון[16].

מרים, הבת מגלה בעצמה כוח נבואי.

המאבק שלה, הוא גם בשביל הישועה הלאומית משום שניבאה שמאימה יצא בן שיושיע את ישראל.

ובכך מרים אינה מתייאשת מהסבל העכשווי של עבדות וגזירת הריגת התינוקות אלא היא רואה ברגעים אלו פוטנציאל להצלה בעתיד.

כילדה צעירה יש לה תעצומות נפש אדירות. כלפי פרעה, היא מתנהגת כילדה קטנה שאינה יודעת גבולות לפני המלך והופיעה פנים כנגד פרעה, וזקפה חוטמו בו, אמרה לו: "אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים ליפרע ממנו!, ופרעה נתמלא עליה חימה ורצה להרגה. שפרה, היא מרים, אמה שהייתה משפרת (מסנגרת) על דברי ביתה ומפייסת עליה. אמרה לפרעה: "אתה משגיח עליה, תינוקת היא ואינה יודעת כלום!" (שמות רבא ,א,יז)[17]

אך כלפי עם ישראל, היא מתנהגת בבגרות, ובאחריות גדולה כלפי עמה.  אנו יכולים לראות את הטפת המוסר שלה לאביה עמרם על ש"הרים ידיים" והתייאש מהמצב. וויתר על חיי אישות עם אשתו מפחד גזירותיו של פרעה (בבלי , סוטה יב, ע"א), וכאן היא מייצגת את הנשים היוצאות נגד הגברים שמשלימים את גזירת פרעה ומסייעים למימושה האופטימאלי.

על כן  מסתבר שללא התערבותה של מרים, משה לא היה נולד, ילדי ישראל לא היו נולדים, ועם העברים היה נעלם מן העולם.

מרים הופכת להיות סמל המאבק נגד ההשמדה, סמל התקווה, כי הייתה המבשרת הראשונה של גאולת ישראל ממצריים, דאגה לשמירת הבשורה והחזון העתידי שלא ירדו לטמיון.

בתחילה, יוצאת נגד אביה כדי שיחזור לאימה כדי להציל את עמה, שמהם ייוולד המושיע של ישראל,  אח"כ היא ניצבת מול היאור ושומרת על אחיה שמונח בתיבת הגומא, ולאחר מכן, מציעה לבת פרעה מינקת מן העבריות לאחיה משה, ובסוף, על פי פרשנים שונים  היא גוערת באביה שנמנע מחיי אישות עם ציפורה אשתו. (רש"י לבמדבר יב,א).

על פי מדרשו של רב עוירא (או לפי כתבי יד- רבי עקיבא) המדרש בסוטה יא,ע"ב, מתאר איך בנות ישראל העוסקות בילודה ושמירה על הוולדות, יוצאות לשדה- מקום עבודתם של הגברים, ומפתות אותם , מתעברות, יולדות, ומחביאות את התינוקות.

פעילותן זו זוכה גם לברכת האלקים ומביאה להתרחשותם של ניסים, ובכך מגלה הקב"ה הסכמה מלאה עם מעשיהן.

המדרש פותח ואומר: "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצריים"- אנו מצפים באמירה זו לתיאור חסדיהן של הנשים- אדיקות במצוות, תפקידן כמחנכות וכו'... אך המדרש מתאר את הנשים כמפתות את בעליהן כמעט כמו נשים מופקרות, ומאכילות את הגברים דווקא בדגים קטנים – סמל לפוריות.

והנס- כשם שהן מאכילות ורוחצות את בעליהן, כך הקב"ה מאכיל ומנקה את התינוקות. יש כאן מידה כנגד מידה.

המדרש מסתיים בקריעת ים סוף- אותם תינוקות שנולדו בשדה וזכו לטיפולו האישי של הקב"ה, הם שיבחינו בהתגלות השכינה ברגע לידתו של העם כולו[18].

הגמול

"ויטב אלקים למיילדות" (שמות א, כ)- הטובה היא שפרעה מלך מצרים לא הזיק להן (שמות רבה, א, ט"ז)

שכל טוב- היטיב להן בעולם הזה והקרן קיימת להן בעולם הבא.

התערבותה הישירה של מרים בהתרחשות המאורעות מקבילה לתפקידה- המיילדת. גם בתפקידה הרוחני נחשבת היא כ"מילדת" של גאולת ישראל. היא אמנם אינה יוצרת את הגאולה, אך היא חלק הכרחי ובלתי נפרד בתוך התהליך של יצירה זו, ומקומה הראשוני שמור לה יחד עם שני אחיה אהרון ומשה- הפרנסים הטובים שעמדו לישראל בצאתם ממצריים[19].

יוצא איפה ששכרן של המיילדות היא מידה כנגד מידה, "ויעש להן בתים" (שמות א' כ"א), שזכו להעמיד בתים חשובים בישראל, בתי כהונה, לויה ומלכות, אכן כנגד תפילתן , היו בניהם הכהנים והלויים מתפללים על בני ישראל בבית המקדש, שיצליחו בכל מעשיהם, ובשכר המעשה של סיפוק צרכיהם הגשמיים של הילדים, זכו למלכות, שצרכי העם ופרנסתן מוטלין על המלך. הדברים רמוזים גם בשמן של המיילדות: יוכבד, זו שפרה- ששפרה את הילד ויצא שלם- מלשון- "הנותן אמרי שפר"- זכתה לכהונה ולויה. ומרים- זו פועה- שפעתה ודאגה לצרכי גופו של הרך היילוד- זכתה למלכות.

מדרש תנחומא מוסיף כי שכרה של מרים היה חכמה, שנא' "הן יראת ה' היא חכמה", והעמיד ממנה הקב"ה את בצלאל שהיה חכם שנאמר: "וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת", ואת שלמה המלך אשר הנחיל לנו את שלושת ספרי החכמה: שיר השירים, משלי וקהלת, ועליו העיד הכתוב: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".

פירוש נוסף, "ויעש להן בתים" (שמות א' כ"א)

לקח טוב- כיוון שראה פרעה שהמיילדות חומלות על בני ישראל, עמד ותיקן בתים למצרים להיות שכנים לישראל, כיוון שנולד בן לישראל מרגישים בכך, שהרי התינוק בוכה, וכיוון שהתינוק בוכה- תינוק של מצרי שכנו בוכה, והן מרגישים ונוטלים וזורקים אותו ליאור[20].