"כה תאמר לבית יעקב..." אלו הנשים

הגישה האמורה לביות קו מנחה היא שבחדר לידה צריך לשרור רצונו של אדם אחד בלבד – זה של היולדת!

כבר לפני אלפי שנים קבעו חז"ל שיש לנקוט את כל האמצעים, בכל זמן שהוא אפילו ביום הקדוש ביותר בשנה – כדי לסייע ליולדת. כך, למשל, יש להעלות את האור בעבורה בשבת, וביום כיפור מותר לה לאכול ולשתות.

ויותר מזה קבעו חז"ל, שיש למלא רצונה של יולדת עיוורת, המבקשת שיעלו אור בחדרה בשבת – גם כאשר יש אור נוסף בחדר, וגם כאשר הנוכחים מדווחים שאינם זקוקים לאור נוסף.

הסיבה: קיום רצונה יעניק לה שלוות נפש. למען מנוחת הנפש של היולדת מותר להדליק נרות בשבת- על אף שהיא עיוורת ועל אף שאין באור הנוסף תועלת מעשית כל שהיא, מלבד שלוות הנפש שלה!

בדברים הללו מסר רב עוצמה לגבי הגישה היהודית ללידה, ועל כולנו – אנשים מהשורה ואנשי מקצוע כאחד – להציבם נר לרגלינו.

זהו הקו המנחה הנצחי, שצריך לכוון את הבינה הנשית של כל אחת מאתנו. אם קדושתם של הימים המקודשים  ביותר בשנה נדחית מפני הלידה, מוטלת עלינו החובה לעשות כל שביכולתנו כדי שתהליך הלידה יתמקד ביולדת. חווית הלידה נעה סביבה, וצרכיה קודמים לכל דבר אחר.

השקפה כזאת מציידת אותנו בסדרי עדיפויות מוגדרים וברורים לקראת הלידה.  בלי קשר לדור שבו אנו חיות, למקום שבו בחרנו ללדת, להחלטה להיעזר בעיסוי או באפידורל (או בשניהם!)

הצבת צרכיה של היולדת בראש סולם העדיפויות, בדרכן של שפרה ופועה, המיילדות והתומכות הראשונות, היא המתכון הבטוח ללידה מוצלחת.