בס"ד

האישה היהודייה - "חכמת נשים בנתה ביתה"(משלי י"ד, א')

 

אישה דתית נישאת מתוך הכרה וידיעה שהמצווה החשובה ביותר לאחר הקמת בית נאמן בישראל (נישואין) הינה מצוות "פרו ורבו". מצווה זו היא הראשונה שציוה אותנו בורא עולם עוד מששת ימי בראשית ."ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו" (בראשית ט', ז'). "משרשי מצווה זו שיהיה העולם מיושב, והיא מצווה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם".

 

הקב"ה חפץ בצמיחה מתמדת ובהתפתחות העולם. הוא טבע בעולם יכולת ליצור, להעמיד צאצאים. ה' ציווה עלינו "פרו ורבו" (בראשית, ט' ז'), ע"י מצווה זו שהיא גם ברכה וגם ציווי, החדיר ה' באדם את הצורך הפיזיולוגי והנפשי להתרבות. חז"ל אמרו כי החתירה של האדם להתקדם, ליצור, להתחרות, לחקור ולשלוט – מקורה בצורך הפיזיולוגי והפסיכולוגי של "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט', ז').

 

אצל האישה כוח זה הרבה יותר חזק. הוא איננו המקור לנחישותנו בלבד הוא עצם מהותנו. אותו "כוח חיים הרבה" מעניק לנו את היכולת לעמוד בכאב הצירים הוא הנוטע בנו את התקווה והרצון להביא דור חדש לעולם.

 

תשוקתנו הפנימית להעניק חיים גדולה אפילו מיצר ההישרדות הטבעי. מכאן שהקב"ה הטיל על האישה את האחריות ללדת ילדים ולגדלם כראוי, למען השמת חפצו: קיום העולם. לצורך מטרה זו עיצב ה' את גופינו באופן שיתאים להפליא לנשיאת התינוק ולטיפול בו; מותניים רחבות להקל על לידת התינוק ושדיים להנקתו. הוא גם העניק לאישה ביד רחבה הבנה, רחמנות וסבלנות – תכונות הנדרשות לגידול ילדי וחינוכם למידות טובות.

 

עפ"י חז"ל מורכב גופו של הגבר מרמ"ח (248) איברים ואילו גוף האישה מרנ"ב (252) (ברכות מ"ה א'). האיברים הנוספים בגופה הם איברי הרבייה. מעניין הדבר כי סכום איברי הגבר והאישה (252+248) הוא 500, השווה בגימטרייה לערכן של המילים "פרו ורבו" (בראשית ט',ז'). פן נוסף – חכמי התלמוד הבחינו שאורך ההיריון הרגיל הוא 271 יום (שהם תשעה חודשים) מיום ההתעברות. מניין אותיות "היריון" בגימטרייה 271, (לפעמים היריון נמשך זמן רב יותר ולפעמים הוא קצר יותר).

 

מצווה נוספת שנלווית לחיי נישואין לאור ההלכה הינה מצוות טהרת המשפחה, שנמשלת בחינניות בפס' "...פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי..." (שיר השירים ה', ב'). הקשרים בין בני הזוג הינם קשרים פיזיים ונפשיים. תקופת "אחותי" המתוארת בשיר השירים הינה אותה תקופה בה הקשר הנפשי, הרגשי, הפסיכולוגי, הידידותי בא לידי ביטוי. זו תקופה שבה הקשרים הפיזיים אסורים ותקופה זו מנוצלת לבנות את הבית ושימת דגש בעיקר על דברים הרוחניים. תקופת "רעייתי" זו תקופה שבו יכולים לבוא לידי ביטוי גם קשרים פיזיים והקירבה הגופנית.

 

הדינים האלו נוגעים גם בפרטי מצוות החיבור בין הבעל והאישה. המטרה העיקרית קדושת המחשבה וקדושת המעשה לצורך הבאת צאצאים כשרים ביותר. לפי היהדות שלושה שותפים כוללים חלק ביצירת חיים חדשים: הקב"ה, אביו ואימו. "אם תחילת יצירת הוולד בקדושה ובטהרה ובצניעות, "אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתית ארץ" (תהילים קל"ט, ט"ו) תדבק רוח הקדושה ביסוד עצמיותו בראשית התהוותו. בגוף שנוצר בטהרת המחשבה, מתקשרת נשמה קדושה מלאת זוהר וצחצחות, נפש גבוהה ועדינה המרקיעה שחקים באצילותה".

 

"ה' חסדך לעולם מעשי ידך אל תרף"  (תהילים קל"ח, ח')

ישראל עם קדושים – אומה קדושה, שבניה קדושים. בכוחנו לבטא בכל נשימה גדלות רוחנית. לידה היא חוויה רוחנית במיוחד, ומקבילה במובנים רבים לחג הפסח. בשניהם מעורבת עבודה פיזית קשה, בשניהם נעשות הכנות לקראת המאורע הגדול, ובשניהם – אם מסתפקים בהכנות לבדן – אפשר להחמיץ בקלות את המשמעות האמיתית החבויה בהם. חשבי על עקרת בית המבלה שבועות וחודשים בניקיון יסודי, קניות ובישולים לקראת ליל הסדר, ואילו כאשר מגיעים סוף סוף אותם רגעים גדולים ומיוחדים, כשהכול מסובים סביב השולחן הערוך לתפארה – היא מזרזת את בני הבית ומבקשת לנהל את הסעודה בחפזה, כדי "לגמור עם זה" מהר ככל האפשר, ומשדרת שמדובר בסה"כ בסעודה נוספת מן המניין. זוהי, למרבה הצער, גישתן של נשים רבות (ושל אלו התומכים בהן) ביחס ללידה. אישה צעירה ניסחה במילים מה שרבות מחברותיה מרגישות וחושבות: "היום, בניגוד לימים עברו, לא מכבסים ביד; כל בית מצויד במכונת כביסה, ורבות נעזרות במייבש כביסה – מדוע, אם כן, לא ננצל את מגוון האפשרויות שמציעה הרפואה לנשים היום כדי לעבור את הלידה כמה שיותר מהר?"

 

לידה איננה כיבוס בגדים. נקודת מבט שאינה מבחינה בהבדל בין לידה לבין הטיפול בכבסים, תוביל בהכרח לגישה האמורה, שבסיסה עומדת הקריאה "הבה ונגמור עם זה!" אך מבט מעמיק יותר מגלה את משמעות החבויה בתהליך הלידה, שהבנתה מאפשרת לכל אחת לנצל את החוויה לצמיחה רוחנית.

 

"שלושה מפתחות בידיו של הקב"ה... ואלו הן: מפתח של גשמים ושל חיה (יולדת) ושל תחיית המתים" (מסכת תענית). הבאת חיים חדשים לעולם, או הגשמת פוטנציאל החיים, הם בידי הבורא לבדו. לידה מהווה רגעי שיא בחייה של כל אישה יהודייה, רגעים שנשתמרו אלפי שנים מדורן של האמהות הקדושות, מבלי שחלו בהם שינויים. החברה האנושית עברה אמנם תהפוכות מרחיקות לכת, אך תהליך הלידה הבסיסי נותר כפי שהיה, בלא שינוי. כך אנו מקבלות הזדמנות זהה לחוות רגעים של קרבת ה'.

 

גם בלידה "חלקה", נטולת סיבוכים, ואפילו קלה, כל אישה חשה שכוחות פיזיים, רגשיים ורוחניים אדירים ממנה סוחפים אותה. לפני הלידה את מתפללת שהתינוק ייוולד בריא ושלם, ושתזכי לעבור את הלידה בשלום. כל אחת מאתנו גם מוסיפה תפילה פרטית משלה – שהלידה תהיה קלה ובלא כאבים, עד כמה שניתן.

 

סופו של דבר, כל אחת מאיתנו חשה בזמן הלידה שהיא עומדת לפני רגעים גדולים. תחושות אלה נכונות ומוצדקות; בשעת הלידה, נפתחים ספריה של היולדת בפני בית דין של מעלה – אלו הם רגעי דין, כביום כיפורים. בכוחנו לנצל את הרגעים הללו (ואת חודשי הצפייה המקדימים להם) ולהפכם לקרש קפיצה רוחני.

לפניכן סיפור הממחיש את המימד הרוחני בלידה:

 

האישה הצעירה הגיעה לחדר הלידה בחצות. בשבע בבוקר, הגיעה לבקרה אימה- שהייתה כבר סבתא לנכדים רבים- ובקשה לעודד את רוחה. כאשר יצאה למסדרון, פנתה לעבר הצוות: "היא תלד בקרוב". "איך את יודעת?" שאלה אחת האחיות, "עדין לא בדקו אותה". הסבתא הירושלמית השיבה: "פניה קורנות". חמש עשרה דקות לאחר מכן נולד התינוק.

  

"יותר כוח והצלה יש בהכנת המצווה מגוף קיום המצווה" (שפת אמת, פרשת האזינו)

כל אישה לפני לידה רוצה לדעת מה בכוחה לעשות כדי לזכות ללידה קלה יותר. גישה, יותר מכל הגורמים האחרים, היא המשמעותית. אם את נתקלת בקביעה הזאת בפעם הראשונה, היא עשויה להפתיע אותך. אולם הניסיון מוכיח בצורה ודאית שגישתה של היולדת – לפני הלידה ובמהלכה – היא הגורם האנושי המשפיע ביותר על אופי הלידה.

כחלק מן הגישה ההכרחית ללידה, עלינו לשנן לעצמנו שאין לידה אחת דומה לחברתה, כפי שכל אחת מאתנו שונה וייחודית. הלידה שתעבור יועדה במיוחד עבורה. ה', באהבתו האין סופית, מעניק לכל אישה את הלידה הטובה ביותר בעבורה.

 

לפניכן סיפור אישי הממחיש  דוגמא לגישה נכונה לקראת הלידה:

 

אשתי סיפרה יום אחד, שיש משהו שנקרא "תומכת לידה" – אישה המתלווה אל היולדת ומעניקה לה תמיכה במהלך הלידה. כמה מחברותיה כבר התנסו בכך והמליצו בכל לב. "בסדר", אמרתי, "אם זה יתרום למנוחת הנפש שלך".

 

בשמונה בבוקר עוד לפני שיצאתי מהבית, התחילו הצירים. שמחנו על שהיא לא נאלצה להמתין לי. כעבור מספר שעות, התחזקו הצירים. התחלנו למדוד אותם, אך הם לא היו רצופים, והופיעו מדי 12 עד 15 דקות. החלטנו לא לספר עדיין לאף אחד. נעזרנו בסיכומים שרשמה אשתי במהלך הקורס להכנה ללידה, וניסינו כל מה שאפשר כדי להקל על הצירים.

 

 אחר הצהרים מלאי הרעיונות שלי להסחת דעתה מהכאב – יבש לחלוטין, והבחנתי שהיא הופכת עצבנית ומתוחה מרגע לרגע. החלטתי להתקשר לתומכת-הלידה. מהרגע שנכנסה לביתנו, יכולתי לראות שעצם נוכחותה של אישה לצידה הקלה על אשתי. ההצעה הראשונה של תומכת-הלידה הייתה שננסה לנוח. למרות שהתקשינו להאמין, הצלחנו בסופו של דבר להירדם למשך שעה וחצי. לאחר מכן, החלו הצירים להופיע בקצב מזורז. תומכת-הלידה תמכה באשתי עד לסוף המאושר.

לפני הלידה, לא ידעתי למה לצפות.

היום אני יודע, שלעולם לא אניח לאשתי ללדת מבלי שתתלווה אליה תומכת-לידה.