הזמנים קצת התערבבו לי במבט לאחור, כאילו פרק הזמן של עלות השחר ועד הבוקר ה"מלא"..נמשך הרבה זמן..ניבי עלה לישון עם אלואה באיזשהו שלב, בזמן הזה היינו אני ושרה'לה עם אליה כשהצירים החזקים או האור של היום החדש כבר חילצו ממנה קולות גבוהים של כאב..נכנסת ויוצאת מן המים, מתהלכת בבית, עירומה, אלה יפיפייה, אשה במלוא העוצמה. אני מסתכלת על הבטן המהממת שלה ולא נתפסת בעיניי הידיעה שהתינוק שנמצא שם בפנים עושה עכשיו את דרכו החוצה..דרך התעלה הצרה הזו, לא נתפס...

הבוקר נמשך ונמשך עד שפתאום הפך ליום חדש. אלואה התעוררה עם ניבי שסיפר לה על שקורה בבית..כשעליתי אליה מצאתי אותה יושבת על השיש במקלחת, רגועה וחייכנית, מצחצחת שיניים.. היא לא מיהרה לרדת למטה..קצת קשקשנו..בחרנו יחד בגדים..עזרתי לה להתלבש.., מדי פעם שמענו את אמא מלמטה בציר חזק.. אלואה הקשיבה לצעקות, מזהה את אמא  ולא נבהלת או מתערערת..כשדיברנו על מה שקורה , היא הקשיבה בריכוז, רגועה, מוכנה..ילדה של ההורים שלה..ילדה של העולם..

כשירדנו למטה, אליה אספה את אלואה אליה (באורח פלא פסקו הצירים לזמן קצר..), אלואה הסתכלה על אליה במבטים בוחנים, כאילו מבינה גם היא שאמא צריכה את הזמן שלה. ..

חזרתי לבית אחרי שהורדתי את אלואה אצל סבא אלי.. אליה כבר הייתה בצירי לחץ קשים מנשוא, בתוך הבריכה, נתמכת בניבי, חזקה ועייפה מהשעות הארוכות של הצירים..שרה'לה בדקה את הדופק של התינוק מדי פעם, צלילים חזקים ועמומים של פעימות הלב של תואם מילאו את הבית.. אני, התחלתי לבשל לנו ארוחת צהריים..והגחתי כל כמה זמן לסלון, בעיקר מתבוננת בהערצה באליה שמבקשת מתואם לבוא, עוד לא נרגעת מהכאב של הציר שרק נגמר ומבקשת ציר חזק יותר שיעזור לתואם לצאת..מדי פעם נזכרתי לצלם קצת רגעים מתוך הלידה, רוצה להנציח את אותם רגעים חזקים ובד בבד מנסה לא לפלוש מדי לפרטיות של אליה בסיטואציה הכל-כך אינטימית הזו.. 

רגע מכונן היה בסביבות 12:00 בצהריים, אליה צרחה מכאבים, כמעט בלי כוחות , נשענה על ניבי בתוך המים, ניבי מאחוריה תומך תמיכה בלתי מסוייגת ( ושוב- מעוררת הערצה..!)באליה, אבל בעצמו נמצא גם הוא בנקודת שבירה, חווה את הכאב של אליה ואת התסכול והייסורים של תהליך הלידה המפרך, נשבר לרגע ופורץ בבכי.

אני יושבת מולם על הספה, מכוסה דמעות בעצמי, מרגישה חלק מרגעים חזקים מאוד, מתפעלת מהעוצמות של אליה, מעוצמת הקשר והחיבור של שניהם..

שרה'לה, בתוך הסיטואציה הזו אומרת לאליה שאם לא תהיה התקדמות משמעותית תוך שעה וחצי היא ממליצה ללכת לבית החולים..

אליה קצת מתבלבלת מהאזכור של בית החולים..כמעט נכנעת היא אומרת תחילה שאם כבר בית חולים, אז עכשיו..לא רוצה לחכות שעה וחצי בשביל להחליט, רגע אחר כך היא בוכה ואומרת לניבי וגם קצת לעצמה: היית מאמין..שהולכים לבית חולים?..ואז, כאילו קיבלה כוחות מחודשים, פורצת ממנה רוח רעננה של אמונה והיא חוזרת לבקש צירים חזקים, מרגיעה את כולנו, תופסת פיקוד ומחוללת שינוי אנרגטי עצום בכל ההתרחשות,. אנחנו מעודדים ומחוזקים ממנה "מתעוררים" ומתחילים "להתכונן" ללידה שתיכף תחל.., אבל תואם רצה אחרת.. ואחרי בערך שעה או יותר, קראו לי לצלם את הלידה שהיה נראה שכבר מתרחשת ..ובעוד אני עם המצלמה, מחכה לראות דרך העדשה, את הראש יוצא.., שרהלה , שבדקה את הדופק של תואם ומצאה שהוא נחלש, מחליטה לא לקחת סיכונים ולנסוע מיד לבית החולים..

רגע אחד הייתי עם המצלמה מוכנה לצלם את הלידה וברגע הבא הבית פתאום התרוקן מכולם..שהיו בדרכם להלל יפה בחדרה.

.... ניבי התקשר לספר שהם בדרך הביתה, עם תואם..בריא , שלם ומושלם. אליה ילדה כ-45 דקות אחרי שהגיעו לבית החולים, בלידה טבעית, ללא התערבויות מיותרות..