הסיפור נמשך על פני עמודים רבים, אבל אני בחרתי להביא את הקטע שהוספתי כחודש לאחר הלידה -

 

עבר כמעט חודש ורק עכשיו אני כותבת.
אני אמא. באמת. לאט לאט אני מצליחה להכיל את המילה הענקית הזו ואת הילדה הענקית שישנה עכשיו עליי במנשא. קרוב ללב.
אלואה שלנו היא פיה קסומה שנכנסה לחיינו ופתאום הזמן שהיה לפני שהגיעה - לא קיים. כבר כמה ימים אחרי הלידה, לא הצלחתי להיזכר איך "פעם" היתה לי בטן גדולה. גם כל 30 שעות הלידה נדמו כשעה אחת - השעה האחרונה לפני שהיא באה אלינו.
אני מסתכלת בסרט הלידה ולא מצליחה להיזכר בכאבים ובתחושות שהיו בכל השעות הארוכות. הכאב והאושר היחידים שאני עדיין מרגישה גם עכשיו, הם של צירי הלחץ והאושר העצום כשהיא יצאה מתוכי והחזקתי אותה עליי.
סיפור הלידה של אלואה (הירח - בפורטוגזית), חי ופועם בכל המילים והתיאורים המופלאים שנכתבו ע"י כל מי שהיה איתי בלידה.
רק כדי שתבינו איזו מלאכית הגיעה, רציתי לספר על שעה האחרונה לפני שאלואה יצאה אלינו.

אחרי 29 שעות, הראש כבר היה מאד נמוך אבל הצירים עדיין לא תכופים מספיק וכשהגוף והנפש היו כבר מותשים לגמרי, הלכתי לישון כמה דקות כדי לאגור כוחות ל"גרנד פינלה". כל המלאכים שהיו איתי בחדר ישנו או נחו גם והיה שקט של בוקר. השמש זרחה בחוץ ופתאום קמתי שוב לתוך ציר לחץ כואב.
המנוחה הקצרה והשמש המלטפת שחדרה מהחלון, מילאו אותי באנרגיה ואני מרגישה עירנית ומוכנה.
אני עונדת שוב את שרשרת החרוזים שיצרתי מכל חרוזי האנרגיה שקיבלתי מהנשים העוצמתיות בחיי, בערב נשים שעשיתי לפני הלידה. זה נותן לי המון כח!
אחרי כמה צירים, אני מבקשת להיכנס שוב לבריכה ובפעם ה-??? שוב מחממים מים ואני בפנים. לבד עם המים,הבטן והשמש.
שרהל'ה המדהימה, נשענת על צד הבריכה ומשמנת לי את הפירינאום שלא איקרע.
אני מבקשת מניבי שישים מוסיקה והוא שם את השיר כמו שתכננו - שיר שהוא כתב והלחין, - "השבח לאל".
ציר חזק. אני מחזיקה בדפנות הבריכה, כמו שמשון כשהפיל את העמודים ושואגת בקולות ממעמקי הנשיות והאנושות . כולם צועקים איתי בצירים האחרונים. כל הבית גועש! האנרגיות מכל האנשים שהיו איתי בלידה פיזית, במחשבות ובמחשב מרעידות את הקירות!! אסור ללחוץ. שששש.. שששששש...
הראש בחוץ!!!!!!!
שרהל'ה אומרת לי להרגיש ואני ביד רועדת מרגישה את הראש של האהובה שלי בחוץ. "אני לא מאמינה" אני צועקת בקול צרוד מצעקות ומבקשת מניבי שירגיש גם. הוא שולח יד למים ונוגע בראש. הוא בוכה וכולם איתו. שרוני ממשיכה כל הזמן לצלם ואפרת עומדת לצידי ובוכה ומעודדת.
ושוב רגיעה. כולם מתרגשים ומחכים לעוד ציר שמתמהמה לבוא. אני מבקשת מכולם שיקראו לציר לבוא ומתפללת לעוד ציר אחד - ציר אחרון.
הציר האחרון מגיע. ששששש...שששששששששששש........שששששששששש........... שרה'לה אומרת לי להושיט ידיים. אני מרגישה את הידיים שלה!!!
"עכשיו תוציאי אותו" היא אומרת לי. ופלופ... אני מושכת את אלואה החוצה וכולם מחסירים פעימה מהתרגשות.
אני רוצה לשים אותה עליי ועוברות כמה שניות שבהן אף אחד לא נושם, כששרהל'ה פותחת את כל הליפופים של חבל התבור. והנה היא עליי.
כולם בוכים וצוחקים ומאושרים. כולם ילדו איתי ביחד.
"אמרתי לכם שזאת בת" אומרת שרהל'ה והבכי והצחוק מתעצמים. מרוב התרגשות, שכחנו לשאול.
בינתיים השיר מתנגן שוב ושוב במערכת -

"תפסיק להביט לצדדים, האמת נמצאת בך. הסר ספקות מבפנים ודע שהמקום בו אתה נמצא. הוא היחיד הנכון בשבילך, ואל תשכח לחייך ולצחוק בקול גדול ורועם ולהיות - אות ומופת. ושבח לאל. פקח עיניים באומץ ילדי, הבט למקומות רחוקים. נוע בחן היותך מקורי

שלח מבטך וראה גם אותי. ואל תשכח לזמר ולשיר שירי קינה והלל ולמחוק לתמיד את כל מה שתפל ולהיות אות ומופת. ושבח לאל- שהוא אני והוא גם אתה, כמו - כל התבל!" לתוך השיר האלוהי הזה נולדה אלואה האהובה שלנו.

כל מה שקרה אח"כ, הבכי הראשון של אלואה, ניבי חותך את חבל התבור, ניבי מחזיק אותה בפעם הראשונה, יציאת השליה, המקלחת - הכל רק פרטים.
בסופו של תהליך ארוך, הבנתי שהלידה היא רק כמה שעות, ההריון 9 חודשים, אבל הנשמה הזו, שבחרה לבוא אלינו, היא האמת המוחלטת והיא מה שזוכרים ומרגישים מעכשיו.
היום אלואה בת כמעט חודש. היא נפלאה ומופלאה. נכון יש קשיים. יש גזים. לא ממש ישנים בלילות. הפטמות כואבות. הכל חדש!
אבל הכל מתגמד לעומת כל בוקר מופלא שמתעוררים איתה. עם כל פרצוף חדש שהיא עושה. עם כל נשיקה שמנשקים אותה. עם כל הנקה.
מ-ת-נ-ה!!!!!!!!
תודה לכולם!
השבח לאל!