הלידה התרחשה בבית החולים "הקיריה" בתל אביב. הייתי מפוחדת מאוד ולא ידעתי מה עומד לקרות לי.

בעלי הסיע אותי לבית החולים, השאירני שם ולא ראיתי אותו עד לאחר הלידה.

הייתי לבד באולם גדול המחולק לתאים, כאשר רק וילון מפריד ביני ובין היולדות האחרות. סביבי נשמעו צעקות רבות. הצירים שלי היו חזקים. באה רופאה צעירה לבדוק אותי. כואבת ומפוחדת, הגשתי את ידי כדי להיאחז בה, רציתי שמישהו יתמוך בי ויעזור לי. כנראה שאחזתי בה "חזק מדי"... הרופאה הדפה את היד שלי בפנים כעוסות. הזיכרון הזה, חי וצורב, מלווה אותי עד היום.

אותו זיכרון הוא אחת הסיבות שהביאו אותי להיות דולה-תומכת לידה, אשר בין היתר מספקת לאישה תמיכה רגשית וגופנית.

כשהלכתי לבית חולים "לניאדו" ועשיתי סטאז' במסגרת לימודי הדולה שלי  תמכתי באישה שאני לא מכירה,  בחדר לידה.

עמדתי לידה ונתתי לה יד, והיא החזיקה אותה חזק חזק והסתכלה לי בעיניים ואני עודדתי אותה. זה שימח אותי וריגש אותי שיכולתי לתמוך בה ברגעים כל כך כואבים וכל כך מרגשים כאחד.

הרגשתי שאני סוגרת מעגל. זאת היתה התמורה הכי יפה שיכולתי לקבל.

כיום אני סבתא לשלושה נכדים. בשתיים מן הלידות של בנותיי שימשתי דולה בנוסף לנוכחותי כאמא ועבור בתי השלישית שחיה בחו"ל שימשתי דולה לאחר לידה.

אני מאוד שמחה על ההזדמנות לעזור לאחרים ברגע יציאת התינוק לאוויר העולם וגם לאחר מכן.