את א' אני מכירה, בנוסף עבדנו יחד במשך שתי פגישות ושיחות טלפון רבות. היא הרתה מתרומת זרע ללא בן זוג. בתחילת ההריון היא עברה טיפולי כימותרפיה וניצחה באומץ גדול סרטן בבלוטת התריס. עם כל שיחה גיליתי מחדש כמה א' היא אישה חזקה מלאה באמונה עמוקה על הבחירות אותן היא עושה. אישה יודעת, במלוא מובן המילה.

(שבוע 36) יום חמישי בלילה היא מתקשרת אלי ומספרת לי שיש לה הרגשה לא טובה ושנדמה לה שתנועות העובר הפכו לחלשות יותר מבדרך כלל בשעות האלה. אני שואלת אותה אם היא הייתה רוצה ליסוע לבדיקת מוניטור כדי להרגיע את עצמה ועוד לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט היא אומרת "לא, עוד לא". ממליצה לה לאכול קצת שוקולד או לשתות איזה מיץ ממותק אם יש לה, לנוח ולהתרכז בתנועות, לספור אותן, לשים לב.

אני עוברת לילה קשה בלי יותר מידי שינה ועם חלומות מלאים בפחד. בשש בבוקר מתעוררת מהטלפון, א' מספרת  לי שנרדמה והפסיקה להרגיש תנועות ושהיא נוסעת לעשות מוניטור. קופצת מהמיטה ורצה להכין תיק אני פועלת כמו רובוט ותוך כדי נשימה עמוקה אומרת לעצמי שהכל עוד יכול להיות בסדר אבל הבטן שלי מתהפכת והפחד מתחיל להזדחל. בשבע בבוקר היא מתקשרת. אומרת בקול שבור שאין דופק. מבקשת ממני שאפגוש אותה בבית חולים עוד שלוש שעות כשיתחילו פיטוצין.

הגרון שלי מתכווץ הבטן מתהפכת והידיים שלי רועדות. אני שוטפת פנים ומנסה להבין איך אני ממשיכה מפה, איך אני יוצאת לליווי הכל כך קשה הזה מפחדת שאין לי את הכלים להתמודד אין לי את המילים הנכונות להגיד. בשמונה וחצי נכנסת לאוטו ומתקשרת לקרן (מנטורית ומורה) מהדרך. מחפשת כל עזרה אפשרית בעשרים הדקות שיש לי עד שאני מגיעה אליה. קרן מדריכה אותי, מניחה בפניי בדיוק את המילים הנכונות, המרגיעות אלה שיעזרו לי במשך כל היום לעבור את הליווי המצמרר הזה. חלק מהמילים שהיא אומרת אני בכלל לא שומעת כי הראש כבר במקום אחר אבל הן חוזרות אלי במשך כל היום הארוך שיעבור עלינו. כל מילה בזמן המדוייק לה. חברות מהלימודים, כל אחת בדרך המיוחדת שלה עוזרות לי להכיל את הקושי ומכילות גם אותי, במשך כל השעות ליוו אותי בראש אנשים רבים. בכל צומת קשה (והיו המון כאלה) מישהי אחרת עלתה לי לראש וממנה שאבתי כוח.

פוגשת אותה בעשר בבית חולים. בדיוק מחברים אותה לפיטוצין. היא יושבת על המיטה ובוכה חברה שלה (שלנו) שתקרא כאן ר' עומדת לידה ומחזיקה לה יד, מיילדת, רופא ואחות (או סטז'רית) ואף אחד לא מדבר. אני לוקחת נשימה עמוקה מניחה את התיק ורצה לחבק אותה חזק שתינו בוכות. הולכת לקנות לה מים המיילדת שהייתה פיה טובה שואלת אותי אם אני הדולה שלה, סיפרתי לה עלי, על ההיכרות, אמרתי לה שסיימתי לימודים ושלא ליוויתי עדיין לידה שקטה. היא מחייכת אלי ואומרת שזה לא יהיה קל אבל שהיא תהיה שם גם בשבילי אם צריך. פשוט פיה.

נכנסת חזרה לחדר ומתחילות לזוז יחד. ר' יוצאת להתאוורר ונותנת לנו זמן יחד – לבד. בבת אחת היא מתכווצת, הצירים מגיעים אחד אחרי השני הם חזקים מאוד. היא יושבת על המיטה נשענת על הכדור אני יושבת מאחוריה, מחזיקה אותה בגב התחתון הכואב ושומרת שלא תיפול מהמיטה. שעתיים עוברות, אנחנו יורדות מהמיטה זזות עולות חזרה, פיפי, שטיפות פנים כל מה שאפשר כדי להמשיך לזוז. בשתיים עשרה בודקים אותה, פתיחה של 1.5 ס"מ מחיקה 40%

בשעתיים הבאות היא מתרגלת יותר לצירים, לעוצמה שלהם לקצב אבל מותשת, בוכה בלי הפסקה רועדת ואני איתה בכל רגע מרגישה את הרעידות אצלי, בולעת רוב הזמן את הדמעות שמצטברות בגרון ורק מנסה להיות שם לא תמיד יודעת מה להגיד או מה לעשות אבל שם. כולי. בערך בשתיים בצהריים היא מבקשת אפידורל. תוך עשרים דקות היא מחוברת אליו בלי שבדקו פתיחה (היה לי מוזר לראות איך נותנים אפידורל בשלב כל כך מוקדם אבל שמחתי שהיא קיבלה אותו מהר) מבקשת ממני שאסע להביא מצלמה כי אין לה ואולי תרצה שתהיה לה האפשרות לצלם. נשארת איתה עוד עשרים דקות בערך וכשהיא מצליחה לעצום עיניים ולהירדם אני נוסעת. ר' חוזרת במקומי לחדר ונרדמת לידה על הכורסא. נוסעת הביתה, מתקשרת לחברה, מתפרקת, בוכה, מקשיבה לשלל מילותיה החכמות ומצליחה לנשום קצת. מתקלחת מהר ואוכלת כריך בדרך חזרה, (פתאום הבנתי שלא אכלתי כלום). המילה 'הגנות' עולה בראשי, אני צריכה לבנות איזושהי הגנה לעצמי, משננת כמו מנטרה 'זו לא הלידה שלי, זו לא החד הוריות שלי, זה לא הסרטן שלי, זה לא שלי' 20 דקות של נסיעה עם המנטרה הזו עזרה לי להיכנס חזרה למקום הקשה הזה כשאני מעט יותר מוגנת.

כשאני מגיעה היא עדיין ישנה אבל כל הגוף שלה רועד. אני מכסה אותה, גורבת לה גרביים ויושבת לידה. ברבע לארבע מתעוררת ומבקשת להפסיק את האפידורל. אני קוראת למיילדת וכשאני חוזרת לחדר היא מלטפת את הבטן שלה, מדברת אליו 'תיקח את הזמן ילד, אני גם צריכה פה זמן' הלב שלי נקרע וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה לחבק אותה אין לי שום דבר נכון להגיד. בודקים פתיחה ומגלים שהיא ב 5.5 ס"מ. מנתקים את האפידורל וגם את הפיטוצין, נותנים לה רגע בלי מכשירים ובלי צינורות אנחנו מנצלות את ה'חופש' מהם ונכנסות למקלחת. היא כאובה כל כך מכווצת בוכה. הגוף שלי שם, אני מכוונת לה זרם מים חזק לגב התחתון הכואב וזזה איתה ועם הזרם יחד, הראש שלי כבר לא שם, אני נשאבת לרגעים אחרים של אבל וכאב שאני חוויתי ומוצאת את עצמי בוכה איתה בשקט. היו הרבה רגעים שבכיתי כל כך פחדתי שזה משהו ש'אסור' אבל עוד בטלפון בבוקר, קרן אמרה שזה יקרה ושזה בסדר שאי אפשר בלי זה. נתתי לבכי להיות שם איתי והשתדלתי לא לעצור אותו יותר מידי כי אני מכירה את הגוף שלי ויודעת שאין לי דרך אחרת לפרוק. אנחנו מעבירות כמעט שעה במים עד שמחזירים פיטוצין. זו הייתה שעה של עבודה פיזית ונפשית. תוך כדי התנועות אני שואלת אותה על האפידורל ועל הסיבה לניתוק. היא מסכמת במשפט מרסק: "אני רוצה להרגיש את הכאב הזה כי אולי זה מה שיזכיר לי שזה באמת קורה, אני מרגישה שאני חייבת לחוות גם כאב פיזי לא רק נפשי" המילים שלה  כל כך מרגשות ומצמררות אותי ואני שוב מנסה לבלוע דמעות אבל לא ממש מצליחה.

אחרי החיבור לפיטוצין אנחנו חוזרות למיטה. אני מוציאה צעיף שמתחזה לריבוזו ועוברת על חלקים כואבים ותפוסים בגוף שלה. א' גבוהה, הצעיף עזר לי מאוד בחלקים שהרגשתי שאין לי את האפשרות לגשת אליהם יחד. התנוחה שעזרה לה מאוד הייתה על המיטה, בעמידת שש אני עומדת מולה (על הרצפה) והצעיף מחבק את הישבן שלה ומניע אותה בעדינות ובקצב איטי. 'זה מרגיש כאילו את מחבקת את שנינו בלי ידיים, אל תפסיקי'. אנחנו ממשיכות לנוע יחד בין רגעים של כאב ומשבר, נעות מהמיטה לכדור ותוך כדי מדברות כל הזמן. א' מתחילה לדבר על הפחד מהפגישה עם התינוק שלה, שואלת אותי למה היא צריכה לצפות, איך להכין את עצמה למפגש. אני מזמינה אותה לכתוב, היא כותבת כבר שנים וזו דרך טובה לפריקה, מביאה לה מחברת ועט ונותנת לה זמן עם עצמה כשאני עומדת בחוץ, שומרת שאף אחד לא יפריע ולא ייכנס. מתקשרת לחברה – קולגה שואבת ממנה כוחות וחוזרת פנימה אל החדר שמלא בעצב כל כך גדול שלפעמים אני ממש צריכה להזכיר לעצמי לנשום מרגישה את השרירים שלי מכווצים כמעט בכל הגוף אבל הגרון הכי כואב לי, זה מרגיש כאילו כל הקושי מתרכז שם. הלסת שלי קפוצה כל כך (שכשאגיע הביתה בלילה ממש יכאב לי לצחצח שיניים) יש רגעים שאני מוצאת מילים ורגעים שלא, שלושתינו נעות במרחב הזה שמלא בבכי, צעקות, יללות ושקט.

המיילדת חוזרת בשש ובודקת, היא בפתיחה של 7 ס"מ.

במשך כל השעות שהיינו שם נולדו סביבנו 8 תינוקות חיים, בכל פעם ששמעתי צעקות של יולדת ואחריו בכי של תינוק הגוף מתכווץ והכל הופך בשניות לעוד יותר קשה, לא מבינה איך אין לקושי גבול, כל פעם שאני חושבת שהגעתי לשיא הכאב מגיע בכי של תינוק ומרסק אותי יותר. אחרי הלידה השלישית סביבנו אני מוציאה את הפלאפון שלי, מחברת לאוזניות ומניחה עליה כדי שתבחר שיר לשמוע במקום עוד לידה של תינוק שמרסקת את כולנו. ככה כל פעם, אישה צועקת, אני שומעת את הצוות מתכונן, מניחה עליה אוזניות ושומעת לבד איך עוד נשמה חיה מגיעה לעולם הזה כשבחדר שלנו אין טיפת אור, טיפת אוויר. היא עם מוסיקה ואני שומעת ומתכווצת לבד נשברת למליון רסיסים של כאב ופחד. מנסה להכין את עצמי לרגע הלידה ולא יודעת למה אני צריכה לצפות. הצוות היה כל כך מבין שלרגעים נזכרתי שמאחורי חלוקים לבנים עומדים בני אדם עם רגשות וכאב, במשך כל היום הם שמרו שלא תיכנס יולדת לחדר הסמוך. הדלת, בניגוד ללידות אחרות בהן נכחתי נשארה סגורה כל היום ולא רק עם וילון..

הגוף שלי מסמן לי שאני צריכה עוד כמה רגעים עם עצמי. אני עוזבת לעשר דקות את א' עם החברה המקסימה שלה (שלנו) ויוצאת החוצה מבית החולים. הקיבה מתהפכת ואני מקיאה בלי הפסקה במשך עשר דקות עד שהקיבה מתרוקנת ולא נותר לי יותר מה להוציא. בוכה. כל כך בוכה עד שאני בקושי רואה את הדרך חזרה למחלקה. חושבת על התינוק הזה ומנסה בראשי לחבק אותו, מספרת לו שהוא בחר באמא מופלאה כדי לעבור את התהליך שהוא היה חייב לעבור. הגוף שלי מזדעזע מהדברים שעוברים לי בראש ואני מנסה בכל כוחי לחשוב על משהו אחר, למצוא עוד כמה רגעים של כוחות ומשאבים לפני שאני נכנסת חזרה לחדר שאין בו שקט ואין בו רוגע ואין בו כל היגיון.

בשבע וחצי בערך אוזלים לא' הכוחות נפשיים. 'שיר, אני מפורקת, לא מסוגלת יותר לדבר הזה, לא רוצה' אני מחבקת חזק חזק ומספרת לה על המחשבות שלי על התינוק שלה (לא בטוחה שזה נכון אבל מחליטה לנסות), מספרת לה שאני מחבקת אותו ועוזרת לו, לשניהם. בפעם הראשונה א' מחייכת אלי דרך עיניים רטובות מחבקת אותי חזק ואומרת 'תודה'. אנחנו נשברות ונבנות יחד עם כל רגע שעובר. איכשהו לרגעים מסויימים מרגישה שהיא זו שנוסכת בי כל כך הרבה אומץ וכוח. אני מחליטה לשתף אותה גם ברגשות האלה שעולים בי.

בשמונה בערב, אני יושבת איתה על המיטה, שתינו תשושות וזקוקות לרגעים של מנוחה, אני נשענת על הקיר והיא עלי אין מילים רק הרבה רעד. היא קופצת פתאום אומרת שמשהו יוצא שם, אחרי שנייה מגלות שירדו המים ושתינו יושבות בתוכן, רטובות ורועדות. המיילדת חוזרת, מסתכלת עלינו על המיטה, רואה את המים שירדו ולוקחת נשימה עמוקה. שואלת את א' אם היא יכולה לבדוק אותה שוב, בדיקה – פתיחה מלאה. המיילדת מביטה אלי ומנגבת עיניים דומעות, מחייכת אלי ומלטפת את א'. יש עוד רגע של שקט כזה לפני שאני קמה ומחליפה לשתינו בגדים.

מהשלב הזה הרעד לא עוזב אותי. כל מה שאני מרגישה זה פחד שמשתלט על כל הגוף לא יודעת למה להכין את עצמי ואיך לעשות את זה כשאני עדיין צריכה להכיל את הפחד והכאב הנוראי שלה. המיילדת קוראת לי החוצה ומדברת איתי. נותנת לי כוס תה. היא מעלה את כל הפחדים יחד ומרגיעה אחד אחד, מספרת לי על הצבע שלו, על הגוף הרפוי שאני צפוייה לראות ומכינה אותי. רק עכשיו, כשאני כותבת את זה אני מבינה שהיא ראתה אותי שם, את הפחד שאחז בי, את השיתוק ועזרה לי מאוד להמשיך לקראת החלק הקשה ביותר ביום הזה. חוזרת בראשי על המנטרה 'זה לא שלך שיר, זה לא שלך, לא שלך..'

בשמונה וחצי מגיעים צירי הלחץ. מפסיקים פיטוצין והיא לוחצת בשכיבה על הגב. אחרי עשר דקות מסתובבת הצידה, אני קושרת לה את הריבוזו למיטה והיא מחזיקה אותו, מושכת עם כל ציר. מתחננת למיילדת 'תוציאי את הדבר המת הזה ממני' אני לא מחזיקה יותר ומתרסקת לחתיכות מולה, איתה, עם ר' והמיילדת ונותנת את המקום לקושי המפלצתי הזה. א' מסתכלת עלי ומבקשת לעבור לשש. המיילדת עוזרת לי ואנחנו משנות את התנוחה. היא מזכירה לי שכך חלמה ללדת על שש. כל הזמן הזה אני ליד הראש שלה עד שהמיילדת קוראת לי 'תעזרי לי להחזיק לה את הרגליים, היא סוגרת חזק'. אני מחזיקה רגל שמאלית ומזיזה את הראש הצידה, מפוחדת, רועדת, כל הגוף שלי מבוהל וקפוץ עד כאב, האזניים שלי מתמלאות צרחות ובכי ואני כבר לא יודעת איפה אני בכלל, מתנתקת. מסובבת את הראש חזרה ורואה אותו יוצא. ראש תכלכל כמעט לבן עם חבל טבור כרוך סביבו פעמיים ומיד אחריו גוף רפוי שתוך שניות מתכסה כולו מרגל עד ראש. רצה אליה ועוזרת לה לשכב על המיטה כולנו בוכות מילים לא מתאימות כאן עכשיו.

המיילדת עדיין מחזיקה אותו ומסתכלת עלי, אני עם א' לא רואה שום דבר אחר שואלת אותה בעיניים כי הפה לא מסוגל להיפתח. היא מבקשת אותו ומחזיקה. לאט לאט תוך כדי ליטוף מורידה את הכיסוי ומנשקת כל מקום בגוף הקטן. יושבת איתו עשרים וחמש דקות ומקריאה לו את שכתבה קודם במחברת אני מרוסקת החדר מסתובב לי ואני מתיישבת מהר ושותה מים לא מסוגלת לעצור את הבכי ומפסיקה לנסות. שואלת אותה אם להוציא את המצלמה, היא רוצה. אני מעבירה למיילדת ומבקשת שתצלם כי אני לא מסוגלת להחזיק משהו בלי לרעוד.

אחרי חצי שעה לוקחים אותו והשיליה יוצאת שלמה וחיוורת יותר ממה שאני זוכרת. שעה אחרי אנחנו נכנסות למקלחת יחד שלושתינו. א' ר' ואני ומתקלחות עם הבגדים. לאט לאט מורידות לה את החלוק ובוכות עם המים.

כשמעבירים אותה למחלקת נשים אני מתארגנת ללכת. מתחבקות ואומרות תודה אחת לשניה גם עכשיו אין מקום ליותר מידי מילים אני רק אומרת שאני זמינה כל הזמן ושאתקשר מחר בבוקר. מגיעים לחדר במחלקה שקטה ואני עוזבת.

ב 20:50 נולד תינוק יפה ושקט והשאיר משפחה שלמה של נשים שבורות.