סיפור הלידה שלי / של הבת שלי

איפה מתחילים את הסיפור בעצם? בציר הראשון? בסטיק שהראה שני פסים? או אולי עוד במחשבה על הכניסה להריון? אני אתחיל ממני ומקווה שהמילים יזרמו לבדן.

לפני שנה וחצי התחלתי לחשוב על אמהות. רציתי, הרגשתי את הגוף שלי מוכן, ידעתי שאני מוכנה. עברתי בדיקות גנטיות ועוד אלף דברים אחרים ויצאתי למסע המרגש לקראת האמהות. בחרתי לעבור אותו לבד. אין לי בן זוג והאופציה של תרומת זרע נראתה לי המתאימה ביותר מבין שאר האפשרויות. בכל שנות התבגרותי לא חשבתי לרגע שזו תהיה הדרך שלי להפוך לאמא אבל רצה הגורל, ורציתי אני וכך התחיל המסע שלי.

את שיר אני מכירה מגיל צעיר מאוד. מכירה אותה והיא אותי, על כל גווני וסיפוריי ולכן היה לי טבעי מאוד שהיא תהיה זו שתלווה אותי במסע המרגש הזה שזרע בי פחד גדול לא פעם. שלושה חודשים לפני הלידה פניתי אליה ועם התרגשות גדולה התחלנו לעבוד יחד. נפגשנו פעם בשבועיים, דיברנו, צחקנו, למדנו ולימדנו עוד האחת את השנייה. בין לבין גם למדתי ממנה על תהליך ההריון והלידה, ממש קורס הכנה עברנו יחד. היא, בתור דולה ומדריכת הכנה בראשית דרכה ואני, בתור אמא לעתיד שכל כולה חוסר ידיעה בתהליכי הלידה וכל מה שקשור אליהם.

העבר שלי אינו פשוט, עברתי פגיעה מינית בילדותי ושיר עם הלב הגדול והידיים האוהבות תמכה וידעה להכיל את הכל. דיברנו גם על זה, הפחדים והחששות שצפו ועלו ומצאנו יחד פתרונות מראש לכל בעיה שאולי תיווצר במהלך הלידה הקרבה.

יום הלידה הגיע, מהבוקר אני מרגישה התכווצויות וכאבים אבל עדיין בשלי, לא נותנת להן יותר מידי מקום וממשיכה בשיגרת יומי המכילה הכנת הבית, נקיונות וסידור, בקיצור מקננת בטירוף ולא מעכלת שהיום אני אחזיק את הבת היפה שלי. בערב אני כבר כואבת, מתקשרת אליה והיא מגיעה אלי מאוד מהר (מזל שהיא גרה קרוב). כל אותו היום היה אצלי חבר טוב שאירח לי חברה ועזר לי עם הכאבים. בדיוק כששיר הגיעה היינו בחצר ועברתי ציר כואב במיוחד תוך הישענות על העץ הקרוב, כך היא מצאה אותי, מחובקת עם עץ.. אני.. מי היה מאמין.. היא רצה אלי וחיבקה אותי ואת העץ יחד. זה היה רגע קסום.

נכנסים חזרה הביתה ועוברים יחד את הצירים, אני רצה לכדור, ושיר רצה אחרי ועוזרת לי עם הכאב בלחיצות בדיוק במקומות הכי כואבים. כל כך מדוייקת היא הייתה, זה מדהים אותי עד היום. אחרי חצי שעה בערך של מדידת צירים היא אומרת לי שכדאי להתחיל לזוז לכיוון בית החולים. נכנסים לרכב, החבר נוהג ואני ושיר במושב האחורי. הצירים ברכב היו בלתי אפשריים כמעט, אין מקום לזוז, לא נוח וכואב יותר בכל רגע. מגיעים לבית החולים, הפחד משתק אותי ושיר בדרכה הפשוטה והנעימה מחזיקה אותי, לגמרי מחזיקה. היא רושמת אותי בקבלה ואני נכנסת בנתיים לבדיקה כי מסתבר שרואים עלי שאני מתקדמת.. ואכן.. הבדיקה מראה פתיחה של 8 ס"מ ומחיקה מלאה. אני לא מאמינה! משם כמעט בריצה לחדר לידה.

שיר מגיעה כמה דקות אחר כך ומוצאת אותי במקלחת באמצע ציר, היא נכנסת איתי ומכוונת לי את הזרם לגב התחתון הכואב. אנחנו לא מפסיקות לזוז יחד, מהמקלחת החוצה לכדור, לקיר, לכל מקום אפשרי שבו אפשר לנוע, לזוז. ההפסקות בין הצירים הופכות קצרות יותר מרגע לרגע, כואב לי, אני מבולבלת, הקיבה מתהפכת לי ואני מנסה להבין איך לעבור את הרגע הזה ולדעת שזה עוד מעט מאחורי. הבכי משתלט עלי, מה חשבתי שלא רציתי אפידורל??? רוצה אותו עכשיו אבל המילים לא יוצאות לי מהפה, מרגישה שאני במקום אחר, רחוק, לא רוצה שאף אחד ייגע בי, לא רוצה לשמוע דיבורים, לא רוצה כלום רק לעבור את זה כבר. שיר מדברת אלי, מסבירה לי שזה שלב אחד לפני הלחץ, שאוטוטו אני שם כבר אבל אני בהתעקשות מסרבת להאמין לה. עשר דקות אחר כך הגיעה הרגשת הלחץ. הכאב שהרגשתי בצירים לפני היה כלום לעומת עכשיו, הכל כואב, שורף, מרגישה את התינוקת שלי מתקדמת בתוכי ונפעמת ונרתעת גם יחד.. שתי דקות של לחיצות עוברות עלי כמו נצח ובסופן תינוקת צורחת מונחת עלי, התינוקת שלי! שלי! הקסומה הזאת הפסיקה לבכות בשנייה שהונחה עלי. דמעות של התרגשות עולות ומציפות אותי ושיר איתי, כל כך איתי. בוכה, צוחקת, מחבקת ומנשקת.

תודה שיר, שהיית איתי שם, באמת שם, בכל רגע נתון, בלי לשפוט, בלי מילים כמעט. תודה. תודה ילדה יקרה שלי שגרמת לי לחוות כזו לידה עוצמתית ומעצימה. תודה ילדה שלי שבחרת בי להיות אמא שלך. תודה.

* תודה לך אישה אהובה ויקרה שנתת לי להיות איתך שם, ברגעים כל כך קסומים ומרגשים. תודה שהסכמת לתעד את הסיפור המרגש שלך ושל ביתך האהובה. ותודה שהסכמת לחלוק אותו עם שאר העולם. מאחלת לכן את כל הטוב הקיים ואוהבת עד אין קץ. שיר.

סיפור על לידת בזק שליוויתי, מנקודת המבט שלי:

כבר שלושה שבועות שאני מלווה את הזוג המקסים הזה. ר' היא מטפלת בפסיכודרמה, עובדת בדרך כלל עם ילדים, בעלה א' הוא פסיכולוג, גם הוא עובד עם ילדים. בקיצור, זוג מקסים שלקח את הזמן כדי לבנות ולהיבנות יחד לפני שיכניסו ילד משלהם אל ביתם. שניהם בני 35. בפגישת ההיכרות בינינו התאהבנו, היה שם משהו חזק כבר אחרי חמש דקות. הם הגיעו אלי דרך הורים בגן (חברים שלהם) והחלטנו יחד שהמפגש יהיה אצלם בבית. נפגשנו יחד עוד פעמיים אצלי בסטודיו ופעם אחת נוספת רק ר' ואני, היא רצתה הכנה נפשית לעצמה. הם עברו קורס הכנה ללידה במקום אחר, כך שהיה להם ידע רחב על תהליך הלידה, התערבויות וכל היתר. נושאי השיחה סבבו בעיקר את הפחד שלה מהתערבויות ואת הרצון שלה ללדת הכי טבעי שאפשר. היא חזרה שוב ושוב על התקווה שלה ללדת מהר כדי שלא תתעייף ותוותר על לידה טבעית ללא משככי כאב. אם הייתי יודעת שהלידה תהיה כל כך מהירה הייתי עובדת איתה מעט אחרת אבל תמיד חכמים יותר בדיעבד..

יום שבת בבוקר, טלפון מ – ר'. ירדו המים ואיתם התחילו צירים, זה מרגיש לה חזק ומהר מידי ואני תוך כדי השיחה כבר מתארגנת לצאת. נסיעה בגשם שוטף, כבישים רטובים ובתוך האוטו חם ונעים והרבה התרגשות. פוגשת אותם בסלון על הכדור בסוף של ציר. יש אווירה מדהימה בבית, תריסים מוגפים, האורות מעומעמים, יש מוסיקה שקטה והם ביחד. כל כך ביחד. זאת לידה ראשונה שמלמדת אותי מהו דיוק וכמה הוא חשוב.

הצירים מגיעים כמעט בלי הפסקה ביניהם ואני שואלת אותה אם אני יכולה לעזור עם מעט מגע, היא שמחה. אנחנו מנסים לתזמן את הצירים אבל זה נראה שכמעט ואין הפסקה וזה מקשה על המדידה, אני מציעה שנתארגן ליסוע לבית החולים אבל ר' מתחננת שעוד לא, היא כאובה מאוד ולא מסוגלת לחשוב על רצף צירים בתוך רכב. אנחנו מחכים. מגיע ציר ר' רצה לכדור כמעט שוכבת עליו, א' יושב מולה מחבק מקדימה ואני מחבקת את הגב והאגן ולוחצת חזק, שוכחת להשתמש בכוח של הגוף כך שהשרירים נתפסים לי כמעט באותו הרגע.

אני כמעט שעה וחצי שם ופתאום עוברת המחשבה בראש שזו עלולה להיות לידת בזק, איתה מגיע פחד גדול שאני נלחמת בו שלא יישתק אותי מולה, מולם. ר' כבר מתקשה לתקשר בין הצירים ונכנסת למקלחת להקל על הכאב. אני מדברת עם א' ושואלת אם הוא רוצה להיתקשר למדא, לא נראה לי ש-ר' מסוגלת להגיע במצב הזה לבית החולים ועלולה ללדת בבית. אני נכנסת למקלחת עם הכדור כדי שתוכל לשבת, לנוח בין לבין, מחליטה לדבר איתה על מהירות התקדמות הלידה, מעלה את צמד המילים 'לידת בזק', היא צוחקת, 'אין מצב שיר, זה בטח ייקח עוד שעות, הלוואי'. בעדינות אני ממשיכה להסביר לה מה קורה בלידה מהירה, מה עלול לקרות פיזית ונפשית. אני שואלת איך זה ירגיש לה אם נתקשר למד"א, היא מסכימה מיד. א' משחרר נשימה עמוקה ורץ לטלפון.

תוך חמש דקות היא כורעת מעל רצפת המקלחת (המרווחת מאוד) א' עדיין בטלפון עם מד"א ואני איתה, לא מורידה ממנה לרגע את המבט. מגיע ציר ארוך נוסף ונראה לי שהיא לוחצת, אני שואלת אותה 'תגידי, יכול להיות שאת לוחצת עכשיו'? היא בקושי מצליחה לענות 'ככככןןןן'. אני מבקשת מא' שיינתק רגע את השיחה ושיביא ערימת מגבות מקופלות או סדינים כדי להניח מתחתיה, הוא מסדר אותן מתחתיה ומחזיק אותה בכריעה נתמכת והיא לוחצת. אני מרגישה חלק מסצינה של סרט לידה שראיתי ביו טיוב, לא מרגישה קשורה למציאות. א' ואני תומכים בה, מנסים בכל דרך לגרום לה להרגיש מעט יותר נוח בתוך המהירות. הגוף שלה רועד כולו, היא שואלת למה זה קורה מנסה להבין. אני מספרת לה בכמה מילים על פריקה ושתיתן לרעד להיות, זה מעולה שהוא קיים. מרגישה שאני רועדת איתה ופורקת את מה שעובר בגוף שלי באותם רגעים בדיוק.

הראש מתחיל לצאת והיא מבקשת להרגיש, אני מכוונת לה את הידיים עדיין רועדת כולי. תוך שתי לחיצות נוספות וקצרות ר' ואני מחזיקות יחד תינוקת סגלגלה ומתוקה עד דמעות וכולנו מתפרקים בבכי וצחוק כשהיא מתחילה לבכות אחרי כמה שניות שנראו כמו נצח. אני מביאה עוד כמה מגבות לכסות את שתיהן. מדא מגיעים כמה דקות אחרי. רופא ופרמדיקית שרואים שהכל בסדר, וגם הם מתחילים להתרגש מהמראה שיש בחדר המקלחת. מחכים עוד כמה דקות עד שר' מבקשת שינתקו את חבל הטבור. הם מקסימים כבר אמרתי?

מארגנים את התיקים ונוסעים באמבולנס לבית החולים, אני ברכב אחריהם מנסה להבין מה קרה פה עכשיו, הגוף שלי ממשיך לפרוק, אני עדיין מאוד רועדת, הדמעות יורדות בלי הפסקה ואני מתרגשת כל כך. חושבת כל הזמן על מה עלול היה לקרות אילו.. ומודה, כל כך מודה שהכל נגמר בשלום ובידיים מלאות במתיקות סגלגלה. מגיעים לקבלת יולדות, יום שבת שתיים עשרה בצהריים, כולם מתייחסים מקסים, שתי מיילדות מקבלות את פניה בשמחה ומתרגשות איתה. זה מרגיש כל כך נעים כשזה קורה בחדרי בית חולים. כזה יחס עד היום לא פגשתי, וכמה טובה הייתה הפגישה.. נשארת איתם עוד שעתיים וחצי בערך, רואה שהכל בסדר, שהיה קרע קטן בדרגה אחת שלא דרש אפילו תפירה, שההנקה מסתדרת, רואה את ההתרגשות ומרגישה אותה בכל חלק בגוף שלי. שמחה, אני כל כך שמחה.

נפרדים בחיבוק עוטף, והמון נשיקות.

אני נכנסת לרכב ונוסעת לחוף הים בהרצליה. הולכת בגשם שוטף על החוף, בוכה וצוחקת מהתרגשות. לבדי לגמרי בים אני מרגישה את התודה של הזכות העצומה לעבוד בעבודה כזו, להתרגש בכל פעם מחדש, ללמוד עוד על גופן של נשים ועל גופי שלי. מרגישה את הדיוק הזה שכל הזמן מדברים עליו וזו הרגשה עוטפת שגורמת לחיוך לא לרדת מהשפתיים. תודה.

רוצה להודות ל-ר' ו-א' ששמעו את הסיפור מנקודת המבט שלי וראו לנכון לפרסם את הסיפור שלהם כך שאולי נשים וזוגות נוספים יוכלו ללמוד מעט יותר על לידות בזק.