תמונה מאתמול בלילה:

במקום להיות על אוטובוס SLEEPER בדרך לגואה, מצונפת במקום המסומן שלי (או במקום שאליו עברתי כבר בהתחלה), ברקע דיבורי ההודים שנוסעים לחופש בבאגה, ועוד איזה סיקי אחד מבוגר, וכולנו, כל אחד בנפרד, על דרגשי האוטובוס עם המזרונים האדומים. נוח, כמעט כמו גסט- האוס נוסע. טוב, בלי השרותים והמקום... בעצם- מיטה.

עוד 10 שעות פאנג'י, וחוף, ואורלי מגיעה מישראל, ומלא דברים חדשים.

במקום זה:

לידי תמונת אושו ענקית על הקיר כולו, בשחור לבן, רק הפנים, ואני שוכבת על מיטה עם סדין כחול ושמיכת קטיפה, לצידי אמין, מהמהם, ער- ישן, ממלא את החדר בחום, באור אדום,

ואני... כבר לא אכפת לי כלום, רוצה רק לישון.

האוטובוס לגואה לא יצא. אחרי שישבתי בו כבר איזה חצי שעה או יותר התחילו לדבר על בעיות במנוע, ב-parking, לא ממש הבנתי, ויצאתי החוצה לשמוע מהמקומיים על מה מדובר. מה שהוגדר אצל ההודית הקטנה "ביטול התוכנית":

Are you also canceling your plans?

תזכירי לי מה נותר לי בדיוק לעשות? תגידי, יש לי ברירה? יש בכלל אופציה לא

ל-cancel my plans?

ולרגע שכחתי- This is India. Everything possible…

בתוך רגע בוטלו תוכניותיי שלא היו לי ברורות מעבר ללילה באוטובוס, הקטנה דאגה בהודית נמרצת שיחזירו לי את הכסף במקום. רצו להחזיר פחות 50 רופי, עמלת הסוכן, ואני לרגע התפתתי- 5 שקל..., אבל אני חייבת להפסיק לחשוב בשקלים! בסוף החזירו 250 רופי, כמו שצריך, כמו שעלה.

לוקחת ריקשה אל באבאשייק הסוכן ליד תחנת הרכבת, המקום היחיד בו הייתי בפונה ביום המעבר הזה, שעכשיו מסתבר לי שהוא בכלל לא נגמר.

אני מורה לחבר'ה שם, שעוד זוכרים אותי מהצהריים, לשלם לנהג שהביא אותי, ומתפרקת קצת. הרבה ימים הייתי לבד, רוצה עזרה ופתאום הקטע הזה. הדמעות שלי פורצות ואני נותנת מקום לחוסר האונים להתרווח מסביב. הם מייד עוטפים אותי בדאגה ומתחילים לתקתק עניינים.

רק אל תבכי.

כנראה שזה מה שרציתי, בלי ממש להבין בזמן אמת: להסיר מעלי כל אחריות למצב שנקלעתי אליו- ביטול האוטובוס, 21:00 בלילה, ובכלל אין לי לאן ללכת בפונה חוץ מהבודקה הזה של מוכר כרטיסי האוטובוס. אני בכלל באתי מלונבלה, שגם לשם לא הבנתי בשביל מה נסעתי, עברתי כאן בדרך, תחנת מעבר לגואה.

עכשיו זה אתם, הודו רבתי, ואתם תטפלו בי.

עכשיו בא לי להיות התיירת שלא יודעת כלום וגם לא רוצה לחשוב. הרשיתי לי לאבד שליטה ולא לחפש פתרונות, לתת להם להוביל- כי מבפנים ידעתי שהם לא ישאירו אותי לבד ולא יזרקו אותי לרחוב. זה לא קורה בהודו.

כשהלב פתוח לקבל תמיד יהיה מי שיתן.

ובינתיים- לתת לחומות הלב לקרוס, להם לחפש מה לעשות, ולי - לייבב קצת. רציתי לבכות.

פתאום נמצאו כל כך הרבה אפשרויות, פתאום התקשיתי לבחור. אפשר לנסוע הלילה באוטובוס לאיזה כפר במרחק 30 ק"מ מגואה (!?!?) ומחר בבוקר "את שמה...". לרגע רפרפתי בספר על השם של המקום, Sara Valley, לא ראיתי, והם התחילו לדבר על קרנאטאקה, שזה בכלל בצד השני... נראה לי שזה פתרון שהומצא לאור העובדה שמחכים לי שם בגואה. בהתחלה המצאתי את זה כי הם שאלו רטורית ( who wait for you there) ואח"כ כבר הוספתי את זה לבד כי זה הגביר את הלחץ לפתרון מיידי. זה גם לא היה שקר מוחלט, רק שאורלי תהיה שם עוד שלושה ימים ועד אז אני יכולה לנסוע לגואה ואפילו לחזור.

ביטלתי את הרעיון והובן לכל הצדדים שאנחנו לא לגמרי ממהרים.

עלה עוד פתרון - לנסוע לגואה במין אוטובוס מקומי ב-03:00 לפנות בוקר, ועד אז לחכות בתחנה. Oh, ye..!. וכל הזמן אני גם חושבת בראש הפרטי שלי: מה לעשות? מה לעשות? בלי לחפש פתרונות, רק להפעיל אותם, לייצר לי אופציות לבחור.

- רוצה מלון!

מדפדפת בספר.

שואלים אותי מה את רואה שם? זה יקר, 500 רופי.

- מה אתה אומר... נו, אז מה אני עושה?

- ניקח אותך לסיבוב מלונות ב-Wilson Garden (האזור שמוזכר בספר הכי בלתי מעודכן במזרח הרחוק).

הריקשה רוצה 30 ר' לסיבוב מלונות, ההצעה נופלת. אין מה לדבר, לי ולו ברור שאני עכשיו לא משלמת כלום לאף אחד, לו ולי ברור שהוא לא יעשה את זה בחינם.

כבר אין לי כוח להגיד להם לשלם. מה איתם? אלה, החברים של באבאשייק, שבכלל נראה שרק הוא בניהם מבין עניין. אבל הוא היה כל היום ולא נמצא כאן עכשיו, ואולי טוב שכך. עם כל הבטחון ההודי שלו והיכולת לקרוא אנשים הוא עוד היה מתמרן אותי. ואולי לא! מה זה חוסר האמון הזה בעצמך?!?!!?!?

אחד מהם תפס ת'רגליים והתחלנו לזוז. ריקשה!

לאן?

ל- "משהו park". עולים לריקשה. שני מטר- יורדים מהריקשה.

הוא צריך לתפוס ריקשה בלעדיי, שלא יכירו במצוקה ובניחוח התיירות שבמצב ויקפיצו את המחיר. והוא לא יגיד לי, חלילה, לחכות לו בצד, אני צריכה להבין לבד. נו, טוב.

נהג הריקשה שלקחתי מתחנת האוטובוס לבודקה שלהם ניסה להתמקח כשאמרתי להם לשלם, כי אני לא סגרתי איתו מחיר, לא היה אכפת לי מכלום, אבל הוא לא הבין את חומרת המצב, וגם הוא בא מאזור אחר בעיר אז כנראה שהוא לא היה מספיק חזק עליהם. השתיקו אותו ושלחו אותו משם בשניות. בגלל זה הבחור הפעיל שהחליט לקחת את ענייני בידיו לא שילב בהתנהלות שלנו את הריקשה שיושב שם תמיד, החבר שלהם. חברים- חברים, אבל הוא מעורב מקרוב, יודע מה קורה, ושניהם יודעים שזכותו לבקש מה שהם לא רוצים לשלם.

אז תופסים ריקשה ברחוב.

נוסעים לאזור אחר. אני מרוצה ופוחדת. הטלתי עליכם הכל, אני לא מכירה ואני סומכת. סומכת בעיניים עצומות. הולכת עם הלב, התחושה, אולי זה מה שנקרא אינטואיציה. מה כבר יקרה? באמת כאן כולם אנשים טובים. קצת פוחדת, אז מה? לא לפחד מהפחד. שיחות ביני לביני, חלקן בעברית, בקול. מה, השתגעתי? לא, רק השתחררתי. מותר לי הכל.

נוסעים למשרד של הסוכנים של חברת האוטובוס. עוד מתווך, כולם מרוויחים ובכל זאת הם כל כך זולים. סוכנות עם שלטים ואורות, ואפילו יש שם דומינו'ס פיצה ליד.

הבחור שאיתי מהבודקה מסביר מה קורה, ואולי גם דורש בשבילי את הכסף. הוא אמר לי לפני זה Refund משהו ואני החלטתי לא להבין ולא לענות. עכשיו כבר כלום לא אכפת לי:

- מחר, מחר, עכשיו אני רוצה מלון, לישון.

הם מדסקסים, נציג האוטובוס מציע לשלם על לילה אחד, עוד אפשרות.

מתקשרים. מדברים, מנתקים. בואי הולכים.

לאן?

הזמנתי לך מלון, 175 רופי.

והוא ישלם?

הניענוע הנצחי של הראש ואח"כ אישור, כן ,כן.

מגיעים ברגל למשרד הראשי של האוטובוסים ואני רואה מרחוק את השם Confirm Travel. הנה יש פתרון, הנה הוא עומד להתממש. רצית שידאגו לך, יטפלו בך, קיבלת. רצית? אולי לא ממש. אולי רק רציתי להשיג. אז השגתי.

לא מתקרבת.

נמאס לי. מההתחלה, אי שם מאחור בראשית הערב, אני שואלת את עצמי "למה זה?". יש לך אוצר יקר, הרשימות של יואב מסיני. איתו מעולם לא התאכזבתי. למה את מחכה? תפתחי, מה כתבת שם? "בפונה לנסוע מיד לג'רמן בייקרי ליד האשראם ושם כבר תראי".

כמו שאמר לי ללכת ל- Rak Hotel בדלהי וריכך לי את הנחיתה הראשונה אפופת הישראלים של "הארי ראמה", המתכננים ומתכננים ומתכננים עד כדי בלבול הקולות הפנימיים שהודו כל כך מעצימה.

כמו שאמר לי לנסוע לקשמיר. בלי לקחת אחריות, בדרך המיוחדת לו לומר את האמת: "לא יודע איך שם עכשיו, כשאני נסעתי היה רגוע. תשאלי". את מי? Who knows? את מי שתמצאי.

כך למדתי את מידת האחריות המוטלת עליי במסגרת התרגום המציאותי ל 'סמוך על מה שיבוא, סמוך על סמוך או אל תסמוך'. בשבילי התשובות שם, במחברת, במקומות שכבר הוכיחו את עצמם.

אז קדימה, לג'רמן בייקרי, כאן כבר אין לי מה לחפש. במיוחד אחרי שאחד מהם, אני לא זוכרת מי כי כבר מרוב תשישות הפסקתי להבדיל בניהם וכולם הפכו לאחד, הושיט לי Refund של

250 רופי בלי שביקשתי. לא החלטתי עדיין אם אני לוקחת ואם מגיע לי עוד החזר, אבל באופן מסתורי הכסף הגיע אלי.

- מה שם המלון?

- הנה, זה כאן, עוד שני בניינים.

כאן הם יוכולו למצוא אותי מחר, אני נשארת ידועה, ממוקמת, קיימת.

- ובזה אני אשלם למלון?

אני בכלל רוצה לג'רמן בייקרי.

מתקדמת לכיוון הבניין. מדפדפת בספר. מקשיבה שניה לעצמי. ששש... ששש... ששש... מה את שומעת? תקשיבי. תלכי אחרי זו שמדברת אליך מבפנים. ריקשה לג'רמן בייקרי. לפי ההמלצות של יואב 30 רופי. ריקשה נוסע לידי בצעידתי לכיוון המלון. הם קדימה לפניי, כבר ממש שם. פתאום הוא מסכים ל-15 רופי. טוב, זה סימן ברור שאת לא צריכה להגיד לאף אחד שאת הולכת.

שלום! צ'לו...

נסיעה של 10 דקות, לבדי עם עצמי ועם השליח שבא לכוון אותי אל קולי, ואני חושבת על אמא. אמא שלי. איך תוכלי להבין, גם את וגם אבא, מה עובר עליי פה? מין סיפור שכזה תוכלו לשמוע רק אם תדעו את הסוף בהתחלה. אני שומעת אותך דואגת, דואגת, כי מאיפה אני יודעת מה יהיה כאן בסוף?!? כמו שתמיד ידעת לעשות כל כך טוב במקום להתסכל הלאה, להאמין בי, בגורל, בחיים. הקול הדואג בי הוא של אמא שלי אז תסמכי עלי, אמא, כדי שאוכל לסמוך על עצמי. תיראי איך באים אלי דברים טובים.

הרבה אנשים, אין ממש מוסיקה, אוירה רגועה, שמחה, מגוון מערביים ולי לא ממש מתחשק לפנות שם אל אף אחד.

חולפת פעמיים על פני הכניסה, סופרת עד שלוש ונכנסת. סורקת, ווישש... כאן אשים את החפצים. מורידה את התרמיל ליד החלון הגדול הפונה לרחוב ונגשת לדלפק. הקאונטר כאילו יודע למה באתי ומצביע מיד על הנפאלי, שמאחורי הדלפק.

- I'm looking for Nava

שואלת על נאווה, כמו שאמר יואב.

- לא מכיר. אולי Nawa?

- אולי. היא משכירה כאן חדרים.

- לא יודע. יש Israeli woman name Nawa.

- כן. זאת.

מופתע שאותה אני מחפשת. אחר-כך למדתי שלא נראיתי לו ישראלית.

- היא הייתה באה, עכשיו היא לא כאן.

עכשיו היום? עכשיו בתקופה? עכשיו בשעה? אין כל כך עם מי לדבר, היא פשוט לא כאן. מבפנים אני שומעת. המזל שלך זה עם מה שכן כאן, לא משנה מה שלא כאן. אז מה יש לנו כאן?

מספרת לנפאלי את הסיפור, מחפשת חדר ללילה.

בואי.

יוצא איתי החוצה, מסתכל מסביב, אומר 'לא, לא פה' (מי? תזכיר לי את מי אנחנו מחפשים?),

פונה לבחור שנראה חצי מערבי, משחק שש-בש עם חבר שלו, הודי.

הנפאלי מדבר אליו, וההוא פונה אלי- yes?

אני לא בדיוק מבינה מה אני אמורה להגיד. הנפאלי חוזר לדלפק ובדרך זורק לי

This is Ameen, he can help you.

Help? , מיד עולה ההתנגדות להגדרתי כזקוקה לעזרה, ואני בכל זאת בוחרת לוותר ולקבל אותה- כן תעזרי קצת, עוד קצת. תרשי לעצמך.

ואמין- yes?

אני מספרת לו. חדר ללילה, מחר גואה.

- יש לי כאן 18 חדרים. אפשר לשאול בשבילך.

לשאול את מי? חדרים שלך? מה הוא בכלל אומר? שותקת. עכשיו הניענוע הנצחי של הראש הוא שלי- כן ולא ביחד.

- את ממהרת? עייפה? או שאפשר לסיים את המשחק?

לאן בדיוק יש לי למהר. אני לא יודעת איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת, וזה בסדר גמור להשאר עם זה.

בדרך לבייקרי להזמין לי קפה הוא שואל

Which Country?

עכשיו אני בטוחה שהוא הודי.

Israel נאלצתי להגיד פעמיים כי הוא לא שמע או לא הבין או פשוט היה מופתע מהתשובה.

המשחק נמשך. אני בהפסקה. סיגריה מרגיעה עם הקפה עם ההל.

כמה זמן לא שתיתי קפה כמו בבית.

לידי מישהו שממש לא מעניין אותי שואל

- Are you a Sanyasi?

- What?

שלום אדוני. כן, מה עוד יש לך לספר לי אחרי היום הזה?

-Sanyasi.

- ?!?!

- You don't know what a Sanyasi is?

- No. מרגישה די גאה ביכולת להודות שאני לא יודעת מה שכנראה צריך להיות כה מובן מאליו במקום הזה.

-I am… ומספרת לו את כל הסיפור, לא מאמינה שעל עצמי אני מספרת. והנה עוד אופציות נפתחות:

- אני לא רוצה שזה ישמע מוזר, אבל אם לא תסתדרי את יכולה לישון בחדר שלי.

אני מחייכת. העיקר שמתרחבת לי זכות הבחירה.

 

נגמר המשחק, חוסלה הסיגריה, עם התרמיל על האופנוע של אמין, עוד לא מזהה שהוא חירש או כמעט. נוסעים כמה דקות ועם הטי- שירט הקצרה של האוטובוס לגואה אפילו נעים לי ברוח הקרה של פונה.

מגיעים לשכונה, כמה מבנים קטנים, יפים, מטופחים, שנראים כמו בתים מארחים. מן שכונה שכזו לא ראיתי לפני כן בהודו, אבל הודו היא הודו- כל יום לראות מה שעוד לא ראיתי לפני כן, כל רחוב הוא אחר, כל פינה ופינה ובסופו של דבר הכל same same.

אמין נכנס לאחד הבניינים ואני מחכה. תוהה 'עכשיו הוא סוגר את העמלה שלו? בודק אם יש חדר פנוי? מחיר? מה בכלל אני מוכנה לשלם? המון, המון תמורת מקום הגון. לא נראה לי שיגיע משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. לא רק כספית, גם מבחינת עצמי. משהו להיות שלמה איתו. לנוח מההרפתקאה הזו'.

אמין יוצא.

- את מפחדת ממני?

אה... מה? מאיפה זה בא לי עכשיו? שואלת את עצמי אם אני מפחדת. ואיך זה שלא? אולי אני קצת? ובנתיים עונה

- מה פתאום, אתה עוזר לי, מה יש לי לפחד?

- I can trust you?

- What? היי, מה הולך כאן? ובכל זאת אני מחייכת. אינטואיציה?!?

-What is your star sign? שואל בלי קשר לכלום.

- Libra אני עונה באהבה למזל המאזניים שלי ובראש חושבת בחיוך איך זה נראה בשפת אימו

והוא Libra? Come on…

את תחלקי איתי את חדרי וזה עולה לך Totally free.

החברה שלי Libra, יש לי מזל איתכן.

ומתחיל לירות בצרורות את הפרטים:

מחר אני נוסע לשלושה ימים לילד שלי, הוא בבאנגלור, אז תצטרכי לעזוב.

בין כה אני נוסעת לגואה, אני מתחילה להגיד, אבל הוא לא מאפשר להשחיל מילה, כאילו (ואולי באמת) לא שומע אותי מדברת. אני קם בבוקר ב-05:00, הולך למדיטציה באשראם וחוזר ב-10:00. בטח עד אז אני אעזוב- אני מדברת והוא ממשיך בשלו, לא שומע. אני נדהמת עד כמה ההפתעות האלו כבר נראות לי טבעיות. היקום סידר לי מציל חירש, עליסה בארץ הפלאות!

זה הדוד, 20 דקות למים חמים, האור בשרותים פה, כאן המוזיקה אם את רוצה. תתקלחי. זה החדר שלי (בום, העיניים של אושו- מזכירות לי מישהו מעתידי שעוד לא ידעתי). ממול דלתה של עוד ישראלית ומימין מערבי נוסף שגר כאן, זאת המיטה, חצי- חצי. זה להיום, ומחר את כבר עוזבת אז זה בסדר. ביי.

- Are you going now? ונותן לי את הבית שלך, לבד?

I go back to the German Bakery - נותן לי זמן להירגע.

 

מקלחת חמה ואני מתחילה להריח את הסוף של היום הזה שהתחיל ב-6:00 בבוקר ברכבת מלונבלה והגיע עד הלום.

מתפנקת עם הקרמים שלי, בגדים נקיים, יש לי חדר משלי ובחדר יש אור!

משאירה את התרמיל מסודר, ארוז, אין בלאגן.

החדר נעים ובחוץ שקט- רק עכשיו הגעתי לפונה.

בדיוק כשסיימתי הכל ונכנסתי לחצי שלי במיטה הוא חוזר.

מתלבש (לא בפניי, תודה לאל) ומשתחל לחצי שלו.

מדברים (בעיקר מדבר) כמו חברים. הוא רגוע ונינוח, אני קפואה ונרגעת ממנו לאט לאט כשמופנמת ההבנה שהוא באמת לא רוצה ממני כלום.

היום כבר מחר והוא נסע.

אני בחדר שלו עד 16:00, אחראית להעברת המפתח לאיזו גרמניה שעוברת לגור כאן עד שהוא חוזר.

אח"כ אוטובוס דה- לוקס לגואה ב-375 רופי, דרגש מספר 4. מרשה לעצמי להתפנק עם ה-Refund הכפול שקיבלתי.

תמונה מאתמול, ואני עוד לא מבינה מה בדיוק קרה כאן.

שמחתי להכיר את זו שהתגלתה והייתה איתי במקום הזה, ואת השליחים שהגיעו לכוון אותי אל האמון הגדול במי שאני. מה שבטוח שאקח איתי את כל המסתורי, האפשרי, המפתיע ורב הפנים שמצאתי בפונה.

 

- הסוף -