זה שרצה לעוף / גיא זווילי

הבט

עץ יפה ירוק

יש לו שם וצבע

מבחוץ הוא חי

מבפנים דממה

ציפור שמחה בין ענפיו

יש לה מצב רוח

מבחוץ היא חיה

מבפנים דממה

גם אתה

מי שאתה

מביט

מבחוץ חיים

מבפנים דממה

הניסיונות הרבים למצוא דרך או מורה שיאיר דרכינו באפלה יוצרים מסכי עשן בלתי נראים בנינו לבין הרצון האמיתי בתוכנו. משקפי השיפוט שעל עיננו חדירות מדי, ומאפשרים לשיקולים זרים, הנובעים מיהירות נסתרת ומאמונות שווא, להזדחל פנימה.

איך נצעד את דרכנו עם כמה שפחות סבל מיותר שנוהג להציפנו ברגעים של ידיעת-שווא וחוסר בהירות?

 איך נדע מיהו המורה המתאים לנו? האם נבין את דבריו בפשטותם, נפרשם כטוב בעינינו, או שנלך שבי אחריו ונוותר על כל אחריות ומחויבות לחקור את מסריו בעצמנו?

לדעתי, מתעתע הרעיון שאפשר למצוא את זה שיתן לנו את כל התשובות, יפתור את סבלנו לעד ויעשה אותנו מאושרים, לפני שהפנמנו את מהותנו במלואה.

המורה יגיע ברגע המתאים.

הגעגוע המבשיל בפנים וכאב החיפוש יפרו את הקרקע למפגש עם זה שיורה לתוך עצמכם אתם. הבהירות והחסד המשתקפים בנוכחות של מורה אמיתי יגעו בלבכם ברגע שלא תחפשו, ברגע שלא תדעו, ברגע שתפתחו, ברגע!

אתה זה הגעגוע

במסעי האישי חלה תפנית מבורכת במהלך טיול שערכתי באוסטרליה. שמעתי קלטת עם דבריה של גנגג'י Gangaji)) מורה רוחנית מארה"ב, שנגעו עמוק בליבי. עד מפגש זה, מה שהניע אותי בחיפוש הרוחני (שלא הוגדר אז כחיפוש רוחני) הייתה סקרנות והרגשת חוסר מימוש כואבת, שהובילו לבלבול רב וחוסר מיקוד באשר למהות רצוני. לאחר שהקשבתי לגנגג'י ידיעה אחרת ריחפה באוויר, כזו שניפצה בין רגע את כוח האשליה ששלט בתוכי ללא ידיעתי.

גשם מחשבות המערבל עצמו לדעת הציף את ראשי, אבל זכיתי לחסד של רווח קטן בחלון הפחד, שהביא לזיהוי עוצמתו של הדמיון היוצר מציאות אמיתית לכאורה. השקט לאחר סערה זו היה עמוק יותר מתמיד, ולמרגלותיו אהבה עצובה לכל הקיים, בצלו של עץ ערבה בוכייה. חוויה זו לא הספיקה כדי להכניע את יהירותי, או להפסיק את שאלותיי במסעי הבלתי מתפשר למציאת אושר ומימוש. אך אין ספק שהחוויה מיקדה את תשומת לבי בתוך שוק הרוחניות הבלתי נגמר.

המסע, פנימי וחיצוני כאחד, אחר משהו שיגשים את געגועי, נמשך, ובתרמיל לבי כאב ואמון בלתי נפרדים. את עוצמת המפגש עם דבריה של גנגג'י ואת הדומיה שנכחה בעקבותיהם הבנתי כשנה לאחר מכן. בתקופה שבה קשיי הדרך הובילוני להטיל ספק בשפיותי, וים המידע בראשי לא מצא כיוון ומנוח, ידעתי רגע אחר.  רגע זועק ממעמקי נשמתי.

העמדתי את עצמי ל"משפט": על כף מאזניים אחת הצטופפו כל מערכות היחסים, קצרות וארוכות הטווח, עם נפשי שלי ופיתוליה, ביחד עם השגות רוחניות למינהן. על כף המאזניים השניה - מועקת הרגע שממנה עלתה השאלה מה מכל חוויותיי והבנותיי בעבר היה אמיתי.

הכף נטתה, ופחד מוות הציף עצמו בתוכי. שום דבר לא היה אמיתי, כל השנים, העליות, הירידות, ההתמסרות, כלום!

בתוך חושך הצליבה הספיק רגע אחד של חסד לעורר את אור הזיכרון - גנגג'י, היא הייתה אמיתית, דבריה היו אמיתיים. לא זוכר מה היא אמרה אבל קול הידיעה הדהד בי. ידיעה של משהו אמיתי מתוך כל האשליות. עטוף בפחד שמא גם הבנה זו שקרית, ארזתי תיק קטן, שבכיסו הקדמי בדל של אמון שברירי שליווה אותי עד לארה"ב, כדי לפגוש את זאת שליבי לא הסכים לשכוח. ושם, בין הרים מושלגים של  Lake Tahoנמס הלב.

זה דיבר מתוכי כל הזמן

ומשהו אמר זה לא זה

זה זעק אני רוצה הביתה

ואני המשכתי לחפש

את הבית שאי אפשר למצוא

כמו הצב את ביתו שלו

את זה שבלתי נפרד

מעצם היותנו אהבה

מאז שפגשתי אותך ואמרת

אתה זה הגעגוע

מאז מה שקורה

מאז...

להעביר את החסד הלאה

בפשטותו המצחקקת של הגילוי עצמי ראיתי את זה שתמיד היה ותמיד ישנו במרכז הוויתנו. שאלתי את גנגג'י שאלה, איך מעבירים את חסד הגילוי הלאה, והיא בכנותה האימהית אמרה שהמסר בין מורה לתלמיד עובר בדרך מסתורית. עם חזרתי לארץ נוכחתי במתנת הגילוי. שקט. ריצת המחשבה אל העבר בניסיון להבין רגעים נשכחים, דילוגה לעתיד בתקווה למצוא תשובות, ודפוסי מחשבה נוספים הנובעים מחוסר סיפוק – כל אלה שקטו.

אש השיתוף בערה בי ולאחר מספר חודשים התחלתי להנחות מפגשים לקהל מגוון של אנשים, שבחרו בדרכו של הלב תוך ניסיון אמיץ להכיר במהותם ולממשה. זכות גדולה נפלה בחלקי לשבת עם אנשים אלה, לשתף, לכוון, להביט בעיניים ולראות את הדרך השונה והמיוחדת של כל אחד ואחת אל עבר המשותף לכולנו.

זה המשותף לכולנו, שוכן בנו, כמה לתשומת לבנו, שנעצור את מרוצנו ונראה - הכל כאן, עכשיו, הכל בסדר. גם כשויתרנו על מימוש אמיתי והפננו עורף אל רצוננו, המשותף לא מוותר עלינו, לא שוכח אותנו.

קריאת הנשמה להתעוררות ממשיכה להדהד בלבנו.

נתבקשתי לכתוב על מערכת יחסים בין תלמיד למורה רוחני לכן שיתפתי אתכם ברגעים מהותיים במסעי הנוגעים בקשר זה. מבחינתי מערכת יחסים בין תלמיד למורה היא דבר המוטל בספק. ספק תלמיד, ספק מורה, ספק מערכת יחסים. על מנת שאקרא לגנגג'י "המורה שלי", ואתן בה אמון תוך כדי חקירה עצמאית של מסריה, לא צריכה להיות בינינו מערכת יחסים. מה שהשתקף לי במפגש איתה היתה אהבה עמוקה הקיימת בכל. אין לי צורך לשהות במחיצתה כדי ליצור אהבה זו, משום שהאהבה היא בלתי תלויה. אין סתירה בדבר, שאשמח להשתתף במפגשיה (סביר להניח שעם עוד כמה מאות אנשים) כדי להעמיק את מערכת היחסים שלי עם עצמי תוך פתיחות לחסד נוכחותה.

במפגשיי עם אנשים, משפטים כמו 'עשה כך' או 'אל תעשה כך' לא היו חלק מהלקסיקון. בדרכו של כל אחד מאיתנו, אין מקום להוראות. במפגש פתוח וקשוב בין אנשים נעלמים המורה והתלמיד. אין מערכות יחסים, אין היררכיה. ישנו רצון משותף התומך בעצמו למימוש כל אחד באשר הוא, כל אחד בדרכו, בזמנו ובמקומו.

אהבת אמת

לאחר תקופה מלאה השראה וסיפוק שבהם נפגשתי עם אנשים הגיע רגע הספק.

אחת הנוכחות במפגש, שהייתה מסורה ונאמנה לקול ליבה, דיברה על קשייה בשמירה על שלוות נפש, תוך התייחסות לבעיות פרנסה וזוגיות בסיר הלחץ הקיומי. אני, בישירות חסרת חמלה, ניסיתי להראות לה שבעיות חומריות הן תירוץ, ושבכל רגע נתון ישנה האפשרות למצוא את השקט הפנימי ולהיעזר בו כדי להתמודד עם מכשולי החיים.

לאחר המפגש המשיכה שיחה זו להטריד אותי. חקרתי בקפידה את עצמי ואת מילותיי וראיתי את הפער בין ידיעה רוחנית גבוהה לבין מימושה בעולם.

ספקות ושאלות רבות עלו בי.

חיי קלים, חי בבית ינאי, ללא קשיי פרנסה, חופשי מכובד הקיום ומופרד מעברי. האם אני יכול לתמוך ולכוון אנשים בדרכם הרוחנית מבלי שהתנסיתי בקשייהם, הקשיים הארציים של החיים?

משם כבר לא המשכתי. ברגע שבקע סדק הספק במקלט האמון שעטף אותי, עצרתי את מפגשיי וידעתי: אינני רוצה ויכול למלא את תפקידי עד שייאטם סדק זה.

בשבועות שבאו אחר-כך, שכבר הייתי עסוק בעשייה אחרת, הגיעו רגעים של חוסר ערנות, וכוח החיים שהתעורר בעוצמתו המפחידה חשף בפניי את תמימותי והוביל אותי לקצוות נפשי, כשהוא מבקע סדקים נוספים באמוני. שם, מעגל של חברים עם ידיים מושטות, ובמרכזו לב פועם של אהבת אמת בדמותה של ורד אשתי, ידעו לקרקע את זה שרצה לעוף.

בשנים האחרונות, כאיש של אישה וכאבא לבנותיי, עם בית קטן והרבה חיות, אני משתדל להביא את השמיים של נשמתי לביתי ולאדמתי, שהרי מימוש וגילוי עצמי הן בחירות הקיימות בכל רגע מחדש.

נמלה לפני הגשם

דבקות

תלמיד לפני מורו

אמון

אתה לעצמך

כנות

עכשיו זהו

אומץ