היום היא תגיע ראשונה לגן ואני מתפנה להמשיך ללדת.

בדאגה מחויכת הוא אומר: "זה מה שאת עושה בצירים?" ואני מזכירה לו שזו המדיטציה שלי. האמת שחיכיתי לו כדי לעלות למעלה, להתחיל ממש את הלידה שכבר התחילה בלעדיי....

מתקשרים לאילנה, שהזהירה אותי מראש לא לחכות עד שממש יכאב ולהודיע לה כבר כשזה מתחיל, שמא אלד לבד... ואכן היא כבר בדרך.

גיא שואל אותי מה אני עוד צריכה לפני שהכל מתחיל ואני מבקשת שיתגלח. אנחנו צוחקים ויודעים שיש כאן שמחה שמתרחשת ממש עכשיו.

הצירים מתחזקים ואני שומעת אותי: "יופי, זה מצוין, זה טוב".

גיא צוחק במקלחת ואני יודעת מבפנים, כי אין חכם כבעל ניסיון, שכל ציר מקדם אותי ללידה, שככל שהכאב מתחזק את מתקרבת אליי.

אילנה מגיעה ושמחה לגלות שגיא מתכונן כראוי ללידה בתגלחת, מתפנה לבדוק אותי.

פתיחה של ארבע אצבעות והצירים לגמרי נסבלים ואפילו מאפשרים לנו לנהל שיחת חולין בין לבין. אילנה מזכירה לי שבלידה הקודמת, בפתיחה של ארבע אצבעות כבר לא ממש דיברתי, ועכשיו הגוף כבר מכיר את התהליך ומתרכך יותר בקלות. נעים לי לשוחח איתה על כל מיני דברים כשבאמצע עולה ממני הציר בקריאה שהופכת לנהמה.

אילנה מחכה שזה יעבוד ובעצם נוכחותה אני מרגישה שאני מאפשרת לעצמי יותר. יותר להיות, יותר להרגיש, יותר לפחד, יותר להאמין.

הגל דועך ואנחנו ממשיכות את המשפט שהותחל קודם, והכֹל נראה כל-כך טבעי והזוי.

אני מדדה בין חדר השינה לחדר שהוכן ללידה ומוצאת שהכי נוח לי לקבל את הציר בעמידה במסדרון, בהשענות על המעקה, בתנועות מעגליות סביב אזור האגן ובקולות המיה.

לוקח קצת זמן עד שאני מוצאת את מקומי והנה כבר הגיע הרגע להיכנס לבריכה. הרגעים שלפני חולפים, מתפוגגים בזיכרוני לאלפי רסיסים של כאב, שמחה, ידיעה, הפתעה. היום, כשאני במרחק של יותר משנה, אני רואה ומרגישה כמה הלידה הייתה את:

הייתה שם המון אהבה, הכאב היה חד וחזק עד שאבדה יכולת ההשוואה ללידה הראשונה, והעוצמה של נוכחותך התפשטה בי בדרך קסם מופלא, וידעתי ממעמקים שהלב לא נחלק לשניים, אלא רק מכפיל את עצמו.

ברגעי השיא של הלחיצות, ברח לי קולי מהבטן אל הגרון והתקשיתי למצוא את המרכז, והוא היה שם כדי לקרוא לך יחד איתי, להחזיר לי את הנהמות שיפתחו אותי לקראתך.

בתוך השריפה הפנימית, תחילת היפרדותך מהגוף שלי בדרכך החוצה, הרגשתי את העוז שבו הצצת מתוכי ונבלעת פנימה שוב ושוב.

לרגע איבדתי את בטחוני וכשאילנה עזרה לי למתוח, להתגמש לקראתך, פלטתי: "את מכניסה לי אותה בחזרה"...

אמרתי, וכבר בתוכי הצטערתי.

אמרתי, וידעתי שאני אינני כאן כרגע ושעליי לחזור במהרה כדי לא לפספס את הלידה.

אמרתי, ונדהמתי עד כמה אילנה לא לוקחת את דבריי לעצמה, עד כמה היא שם בשבילי גם, ואולי בעיקר, ברגעי המשבר.

עד כמה נוכחותה לא שופטת, לא דורשת לא מצפה, אלא מקבלת, מבינה, מכילה ומחבקת.

כמו השלימו האחד את השנייה שני שותפיי ללידה, ברגע הקשה הזה שלי שמעתי את נשימתו של גיא באוזני ואת המשפט שאפשר לי בין רגע לרגע לחזור לעצמי, להזכיר לי מי אני ומה יש בי, מה אני עושה פה בכלל:

 "אני אוהב אותך"...

הידיעה הזו של מישהו שמכיר אותי מחיים קדומים, שקורא אותי כמו ספר פתוח, שיכול ברגע אחד להחזיר לי את כוחי שכבר אבד לי בתוך כאב עצום ושריפה שמכלה כל דעת צלולה או בהירות מחשבה.

הוא החלק הפותח והסוגר בשרשרת חיי, ואיתו אני יוצרת את מעגלי חיינו הבאים.

באותו רגע שב אליי כל מה שהייתי צריכה כדי לנשום עוד פעם אחת ולהוציא אותך החוצה.

יעלה שלי, את עלית אלינו מן המים בקול ובבכי של שלושתנו, והייתה לנו הזכות לאחוז בך ברגעייך הראשונים יחד, באהבה ובהתרגשות.

את ולידתך מסמלות עבורנו את החזרה אל הביחד, את האמונה שאפשר, שהיה ושיהיה לנו יחד אמיתי ושלם.

בשעה 11:22 בחרת להגיח לעולם ולהיות עבורנו הכפילות והעקביות, הזוגיות וההמשכיות שאת מביאה איתך.

ביום הזה, כ"ט בתשרי, עת הירח נעלם לקראת לידתו שלו בראש החודש, הצטרפת אלינו במלוא הוד והדר, אור ושלמות- ברוכה את הבאה ובואך מברך את הנמצאים!