ורדולה,ורד זוילי (דהן) - תומכת ומלווה בהריון ובלידה, מטפלת באיזון גופנפש, הכנה ללידה ורענון ללידות חוזרות, חוויה מתקנת בלידה חוזרת

הרגשה מוזרה, קצת מצחיקה, קצת מלחיצה. מסביב אני שומעת על הריונות צעירים משלי שנולדו, ואני- מה איתי? פג תוקפי? היי, מישהו שכח אותי מאחור... ומתוך הבילבול מטפס גם הפחד- משהו לא בסדר בי? בגוף שלי? בהריון שלי?

נכון, מבינה ויודעת שזה יכול להמשך עוד שבועיים לפחות, אבל טיעון הגיוני כזה מרגיש לי עכשיו לא רלוונטי כמעט. מצד אחד לא רוצה להפרד מהבטן האהובה שליוותה אותי בחודשים האחרונים, מצד שני חוששת שכל כך ביקשתי ואהבתי אותה עד שהתגשמה משאלתי והבטן נשארת במקומה. ובתוך כל זה הידיעה הברורה היחידה- שבעצם בכלל לא משנה מה אני רוצה כי אני למעשה לא קובעת כלום. יש כאן משהו אחר, יש כאן מישהי אחרת, והיא תחליט מתי להגיח לאוויר העולם בלי שום הודעה מוקדמת, תכנון או בקשה. אז פשוט צריך לשחרר ולתת לה לצאת למסע בזמנה.

יום ראשון בבוקר. נוסעת לשיעור יוגה, אותו שיעור שחשבתי שכבר לא אגיע אליו, אבל... ואח"כ ביקור חברות, והביתה, ו- אין סידורים והיום מצטייר ריק שכזה, כמו ריבוע לבן בלוח שנה. זמן פנוי במתנה. נכנסת למיטה למנוחה קצרה שהופכת לכמה שעות שינה עמוקה, ככה סתם באמצע היום, מן פיצוי על שבועות של תכונה וחוסר מנוחה.

הגלים באים והולכים בקצב מיוחד משלהם, השמש נוזלת אל תוך המים, כמו מודיעה, מזכירה שהיום זה סוף ומחר יום חדש, ואני מרשה לעצמי להירגע ולקבל את אי הודאות, את חוסר הידיעה, ואולי גם קצת את האכזבה, אפילו שאינני יודעת על מה.

בדרך הביתה עולה ירח מלא ממזרח, אותו ירח מלא של לפני תשעה חודשים, ליל היצירה של ילדתי הקטנה. ירח לבן מאיר את החושך ומזכיר לי את כל הירחים שעברו מאז שהופיע בארונצ'לה, הודו, וקידש אותי לגיא ואת גיא לי, ואת האהבה שלנו שמתממשת בי עכשיו... אותו ירח שחזר לקדש אותנו אחרי ארבעה חודשים עם כל החברים בהילולת אוהבים על החוף. ירח שחזר במלואו לחגוג איתנו הגשמת חלום יצירת הצ'אי שופ על הים, והופיע שוב עגול ושלם בט"ו באב כדי לחזק אותנו עם הפרידה מהמקום האהוב שהקמנו ונאלצנו לפרק.

במסגרת הזמן הפנוי שקיבלתי פתאום ממשיכה לטייל לאורך הצוק ובחזרה, פוגשת אנשים, חברים, מסתובבת לפה ולשם. מרגישה מבפנים משוטטת, מתהלכת, כאילו אין לי מקום, הרגשה מוזרה. חוזרת הביתה אחרי יותר משעה של הליכה והערב נמשך כרגיל. למרות השינה הארוכה במשך היום אני לא נמנעת מללכת לישון כבר ב-11:00 ונרדמת די מהר. בערך ב- 01:30 מתעוררת וגיא עדיין לא לידי. יוצאת החוצה ורואה שהוא נרדם על הערסל. מסתובבת ומתכוונת להכנס בחזרה הביתה ושומעת אותו: - "היי, מה קורה?"

הולכת לשירותים וחוזרת לישון. בסה"כ התרגלתי בחודשים האחרונים להתעורר בגלל לחץ של הבטן על השלפוחית. אחרי חצי שעה שוב מתעוררת. גיא לידי. מרגישה מוזר, לא ברור מה... אמרו לי שזה מתחיל כמו כאבי מחזור, אבל מסתבר שאחרי תעשה חודשים אני כבר לא ממש זוכרת מה זה... שוב שירותים, הלוך ושוב, לא יכולה להרדם, קצת מתיחות במותניים ובצידי האגן. עדיין לא מאמינה שזה "זה", ואז מגלה כתם ורוד על התחתונים. חוזרת לחדר, מעדכנת את גיא והוא "מה זה אומר?" ואני "באמת לא יודעת, נראה לי שזה מתחיל..." בודקת בדפים שאילנה נתנה לי, לפיהם זה הפקק הצירי שרומז ש"כנראה תלדי בימים הקרובים". או קיי. אז אפשר לחזור לישון...

כאילו הייתי שם קודם, וכל מה שאני רוצה זה להספיק עוד לישון קצת לפני הכל, לא ברור לי למה. אבל הגוף בשלו, והעוברית הקטנה החליטה שהיום זה היום, והצירים מתחזקים וחוזרים כל 10 דקות. אני מרגישה נוכחת, קיימת, נמצאת, וכך גם גיא לידי, ולאט לאט התחושה העצמית מתחזקת ונוכחותו הופכת להיות מעורפלת עבורי. הוא שואל אם להתקשר לאילנה ואני מרגישה שעוד לא, אין צורך. השארתי לקרן (תומכת הלידה) הודעה וכל הריכוז מופנה אל עצמי, לתוכי.

מרגישה את הקול שלי עולה מבפנים עם הציר, כמו על גל.... אוווהאאאווווו, ואת הגוף מתנועע קדימה, אחורה, לצד, על המיטה, על הריצפה, בסלון ובחדר... הראש משותק, אין שביב מחשבה, מתמסרת כל כולי לחוויה וצוללת איתה- עמוק לתוך הכאב, רק אני והיצורית הקטנה- יוצאות למסע.

גיא מלטף ואני בעדינות מרחיקה את ידיו, לראשונה בחיי, מגופי. לא מסוגלת למגע. בעצמי דווקא כן מחזיקה את ידו, את רגלו, כמאחז בתוך ההתפתלות, סימן של קשר, של משענת, עוגן בתוך ים הסערות האלו שעוברות בי בגוף, בפנים, בלב, הטלטלות שמזעזעות את גופי ונשמתי- ואני רק רוצה להיות לבד...

' אולי נתקשר לאילנה?' קולו מגיע אלי וראשי פתאום מתחיל לעבוד שוב- "כן, בטח כבר הגיע הזמן". כבר כמעט 05:00 בבוקר ואילנה שואלת כמה זמן נמשך כל ציר. לא יודעת, לא מדדנו, אבל נראה לי שפחות מדקה. אילנה מבקשת להודיע שוב כשהציר ימשך בערך דקה. גיא ממשיך את השיחה ("...למלא את הבריכה? לחכות?...") ואני צוללת שוב לתוך הציר הבא.

גיא רוצה למדוד את הציר אבל אין לנ סטופר, והפלאפון מציל את המצב- נזכרתי (גם בתוך הסערה..) שיש שם אופציה כזו. מתחיל עוד ציר והוא מודד... ומודד... ומודד.. והציר לא נגמר והוא שואל "עדיין ציר? עוד לא נגמר?" והשאלות נראות לי מוזרות כי בתוך הכאב נראה שכל העולם ומלואו כרגע בציר! זה מסתיים אחרי דקה וחצי ואילנה כבר יצאה לדרך מיוזמתה כדי להקדים כל אפשרות של פקקים (מירושלים עד בית ינאי...). גיא מסיים להכין את הבריכה וגם קרן עוד מעט מגיעה ואני מרגישה שיש מסביב מן תכונה שכזו, אבל אני... אני כאן בסרט אחר לגמרי... אני...

הכל מאוד ברור, מדוייק, מחודד, אבל נראה לי מסונן דרך פילטר שעושה הכל מעורפל- אני שם אבל שומעת רק את הקולות שממשיכים לבקוע ממני בעוצמה אדירה. מתהלכת בבית, מתיישבת על האסלה, מדדה למקלחת ופותחת זרם של מים על הגוף הבוער, ובדרך לחדר רואה את אילנה מגיעה, וכבר אור בחוץ ואני תוהה איך זה שכבר יום ובכלל מה השעה... שוכחת שלפני דקות אחדות ראיתי את הזריחה.

אילנה מתיישבת לידי על המיטה ובין הצירים בודקת את מצבי. בתוך ערפול החושים מרגישה כאילו מישהו הפעיל את המתג של גלגל המחשבה ואני נזכרת בכל הסיפורים של 12, 20 ו-30 שעות לידה ושואלת את אילנה: "מה, ככה כאבים עוד כל כך הרבה שעות?..." והיא באמצע הבדיקה מחייכת ואומרת "יקירתי, את עוד מעט יולדת, יש לך פתיחה של 4 אצבעות..."

אני נבהלת מהמחשבה שאצטרך בקרוב ליזום משהו בתוך הכאב השורף הזה, ואילנה: "אל תדאגי, את לא תצטרכי ללחוץ,... הגוף ידע ללחוץ מעצמו. את לא צריכה לעשות דבר." הקול שלה מרגיע, יודע, מאפשר לי לחזור אל השקט בפנים ולקבל עוד ציר בזעקה עולה ועולה...

הבריכה כבר מוכנה והנה אני שרועה בתוך המים. פתאום גם קרן כאן (מתי היא הגיעה? אין לי מושג...), מפשילה מכנסיים ונכנסת לתת לי משענת בבריכה. שואלת אם לגעת, אם לעסות, אולי להכניס את הכדור למים, ואני- לא, לא, לא, רק רוצה לבד, בלי מגע, רק להשען, לקבל תמיכה. קרן שם בדיוק בשביל זה, ואני נשענת על בירכיה וזה מרגיש הרבה יותר טוב מאשר להשען על מרפקיי. בריכת הלידה הכחולה משרה עליי בטחון ואני מסתכלת על אילנה ויודעת שהכל בסדר. העיניים השקטות שלה, הנוכחות המבטיחה שלה, הקול המרגיע שלה שמגיע אליי עם המון עדינות, חמלה, הבנה ואהבה: "את מדהימה, הכל בסדר, את בסדר גמור", גורם לי באמת להאמין ולדעת שהכל בסדר ואני בסדר גמור, ומה שקורה לי זה בדיוק מה שאמור לקרות עכשיו.

אחרי כמה רגעים של הסתגלות לבריכה אני מרגישה לא נוח בתנוחת חצי השכיבה שבחרתי לעצמי. אי הנוחות הופכת במהירות לידיעה שלא כך אני צריכה לשכב בבריכה, "זה לא נכון לי, לשכב ככה" אני אומרת בין ציר לציר "וגם חם לי. אני יכולה לשנות תנוחה? אני יכולה מים קרים? אני יכולה...?" ואילנה וקרן יחד נמצאות שם כדי לאמר לי שאני יכולה כל מה שאני רוצה. אבל אני לא יודעת מה ואיך אני רוצה, רק שחם לי חם לי חם לי ובחום הזה (למרות שהמים קצת פחות מפושרים) אני לא שומעת את גופי, את עצמי. אז קודם כל מים קרים בצינור לבריכה- נשענת על המעקה והמים הקרים מלטפים את שערי, את פניי, את הגוף הבוער, ועוזרים לי לשמוע את הגוף אומר לי מה שהוא יודע שצריך, את מה שעשיתי מחוץ לבריכה בצירים ההתחלתיים, את מה שחוזר אליי משיעורי היוגה בקולה של רוני: להזיז את האגן בעיגולים, בשמיניות, להשען קדימה בעמידת שש ולזוז, להפרות, לעגל, לפתוח, לשחרר. וכבר אני בתוך זה בציר הבא והכל יותר זז, יותר רפוי, עגול, פתוח, משוחרר. ממשיכה לנשום לתוך זה, או יותר נכון לנהום מהקרביים את קולה של ביתי החוצה, ובתוך הכאב העצום כבר גאה בה, בעוברית הקטנה, היחידה שבאמת איתי בזה המסע.

עוד ציר תוקף ומשהו חדש דוחף אותי מעמידת השש למעלה ואחורה ו"תחזיקי אותי, קרן, תחזיקי אותי למעלה" כי כל הגוף מושך מטה אך האגן והרגליים חלשות מכדי להכיל את העוצמות ואני צריכה התנגדות, קונטרה מלמעלה. "תמשכו אותי, תחזיקו" אני צועקת ו"זה לא מספיק חזק", וקרן מגייסת את גיא לבריכה ושניהם מושכים את גופי מבית השחי למעלה, והגוף והלחץ העצום שבתוכי יותר חזק מכל דבר שאפשר לתאר. אני תלויה עליהם בתנוחת כריעה וקולות עצומים וחדשים יוצאים מתוכי ואני נדהמת מהכוח הגדול הזה. הגוף נוטה להתכווץ, לדחות את הכאב הגדול מנשוא, להתנגד, והמודעות בשיאה אומרת "לא, לא להתנגד, לקבל, לקבל, לקבל, לפתוח". מתחילה מלפתוח את הפה גדול גדול ורחב רחב אהאהאההההה, משם נפתח משהו בנשימה, ונפתח הלב, האגן יותר רחב ופתוח והלחץ של הציר הבא בא... והולך...

נחה מהמאמץ, הגופני והנפשי, ויודעת עד כמה אני עוזרת לעצמי עכשיו, עד כמה רוני מהיוגה עוזרת לי עכשיו, עד כמה כל מי שפגשתי בשבילי ההריון וכל מי שבאה לחזק אותי במעגל הנשים שעשו לי לפני שבוע- כולן כאן איתי עכשיו, כולן עוזרות לי עכשיו.

אני מרגישה שעדיין איני ריקה לגמרי, מבפנים ומבחוץ, יש לי עוד דברים כבדים בלב שצריך לסלק לפני הלידה, יש לי עוד דברים בגוף שהם לא חלק מהלידה, ורק המחשבה מביאה אותי להסתכל על אילנה ולבקש מהר מהר קערה, ואילנה יודעת ועם הציר או בין לבין עוזרת לי להקיא מתוכי את כל מה שלא שייך לדבר הטהור הזה שבתוכי.

מקרוב קרוב, אחרי שניקיתי את קרביי מהכל, אני מעזה להעלות את הפחד, מעזה לראות רגע אחד קדימה, ושואלת את אילנה אם היא צריכה עוד לבדוק אותי. אבל היא בשלה, רגועה ושקטה, אומרת לי במילים ובעיניים: לא צריך, אני רואה שהכל בסדר, את בסדר גמור. וכאילו כדי להרגיע אותי מבקשת שאשאר קרובה למעקה הבריכה ושומעת עוד פעם אחת עם הדופלר את העוברית הקטנה משדרת לנו את פעימות לבה הסדירות. עוד לפני שהסכמתי, הצירים, עצמאיים לגמרי בשלהם, חוזרים להתקפה מחודשת, ואני שם איתם כבר יותר מקבלת, יותר מוכנה, יותר פתוחה. "תחזיקו אותי, תימשכו אותי." אני חוששת שקרן וגיא יחד לא מספיקים לי כי הלחץ מתחזק ומתחזק ללא הפסקה. "זה לא מספיק" אני זועקת וקרן "אל תדאגי, אנחנו בסדר, תלחצי כמה שאת רוצה, אל תדאגי". ושוב אני מרגישה שכולם שם איתי, בשבילי, לכבוד התינוקת שלי, מגוייסים לעזרתי, ויש לי מקום פשוט להיות אני עצמי, מכלול היותי, אולי יותר משהיה לי כל ימי חיי.

הגוף מושך אותי מטה, מטה, קרן וגיא מושכים מעלה מעלה, ואני בתוכי עסוקה בפתיחת הפה, והלב, והאגן, ואפילו הידיים, כפות הידיים, עוזבות את המעקה והאצבעות נפרשות בחוזקה לפתיחה גדולה. אילנה אומרת "אולי תחזיקי, שיהיה לך על מה להשען", ואני לא רוצה, לא, לא, אני פותחת כל מה שאני יכולה ומרגישה שמהפתיחות הקטנות האלה מגיעה הפתיחה הגדולה.

"את יכולה, אולי במהלך הציר, לגעת, להרגיש אם תחילת הראש מציץ?" אילנה שואלת, מבקשת, ואני "לא, אני מפחדת..." כך יוצא לי, לא יודעת מאין. אילנה מחייכת "אז לא נורא, לא צריך", ואני שואלת "אני חייבת?" והיא, תמיד מחייכת, בקול מבין של מי שכמו היה איתי כבר בלידה, מפנה עבורי שוב את המקום שצמצמתי לעצמי "את לא חייבת כלום, רק אם תרצי. פשוט כך נדע אם היא כבר התחילה לצאת", ואני לא רוצה, עדיין לא מסוגלת להכיל את הידיעה שזה שם, שאני כבר בלידה. אילנה לא מלחיצה, לא מבקשת לבדוק, לא מראה סימני דאגה או חוסר ודאות. אני מביטה בה, מתעטפת בתחושבת הבטחון והידיעה שהיא מקרינה, כל כך יודעת מה קורה, מה יקרה ומה שאני עוד לא עיכלתי שכבר קרה. בגלל זה אני רוצה לראות אותה כל הזמן, והיא שם כל רגע, כל שניה, עוטפת אותי בנוכחותה.

בתוך החוויה, בזמן אמת, מסתבר לי מה שידעתי אך מעט על עצמי, מה שהחודשים האחרונים שהיו קשים מנשוא מבחינה נפשית, הכינו אותי לקראתו: שיש בי כוחות עלומים שבאים לעזרתי על סף הייאוש, שיש בי אומץ גדול ודחף חיים גדול ממני, או מכל מה שחשבתי שהוא אני.

כבר אין "בין הצירים" ואין הפסקות והכל סערה אחת גדולה שמושכת את כל כולי למטה. אני שומעת את קרן ואילנה אומרת לי: "יופי, ורד, זה מדהים, את מדהימה, עכשיו תנוחי עד הציר הבא..." ואני לא ממש מבינה על מה הן מדברות ואיפה אני אמורה לנוח כשהגלים הפכו לגל אחד ענק וסוחף שבכלל לא נשבר והחוף נראה כל כך רחוק.

בתוך שכרון החושים אני מרגישה את גיא חוזר הביתה, חוזר אליי, חוזר לעצמנו, אלינו. לא רואה אותו, רק נוכחותו מקבלת עובי ורוחב ובכל הוויתי אני מרגישה אותו קיים, כאן. ובאותם שני רגעים הוא לפתע רוכן מולי, מהעבר השני של המעקה, אני במים והוא ביבשה, ואני רואה את פניו: עיניו מביטות אליי בעומק אמיתי וכנה, פיו האהוב לובש חיוך מתוק, ראשו קרוב אליי כל כך, חלק מן הסערה, והוא איתי.

אחרי כל כך הרבה זמן אני רואה, מרגישה, יודעת שגיא חזר והוא איתי עכשיו, יוצא מהערפל והנהייה ברור, טשטוש שמקבל חדות בהירה. ליבי גואה בי ואיתו גואה גל נוסף של כאבים מהולים באהבה, שמחה, אפילו הקלה. הנה הכל נפתר, הנה אני בלב שלם יכולה ומוכנה לקבל את ביתי האהובה.

עם הציר מציפות את עיניי הדמעות, נמהלות בטיפות גדולות אל המים. מבעד לדמעות אילנה רוכנת אליי, מרגיעה: "למה לבכות?!?! זו לידה מדהימה... את יודעת מה לעשות... זה עוד מעט נגמר... זה לא עצוב, זה שמח, למה דמעות?!?" ובעירפול חושיי אני יודעת למה ומתקשה לאמר לה שזו התודה וההתרגשות על שנפלה בחלקי הזכות הגדולה לחוש את ההרגשה המדהימה של חוסר האונים המשווע בצל הכאב, וכל זאת לצד העוצמה האדירה שבתחושת הבריאה שקורית בתוכי, בי, איתי, בגופי, בנשמתי ובכל הווייתי ברגע זה. הנפש קטנה מלהכיל את עומק החוויה לבדה, והדמעות עוזרות לה להכיל את גדולת הלידה.

"אאאממאאא.... אמא... אמממא.... אילנה..... אאממממממאאאא... " אני קוראת ושומעת את השם יוצא מתוכי. אמא. אמא שלי. אמא אחת ויחידה. אמא אדמה. אילנה כאן ובעיניה אמא שלי. אימי. עולה בי חזק חזק ברגעי הלידה הקשים- היא שהביאה אותי לכאן. אני כאן להביא את ביתי. אמא אהובה שלי. אם הנשים כולן. אמא שלי. היא כאן איתי להחזיק אותי, דוחפת איתי את ביתי אל אויר העולם, עוזרת לי לשוט בסערת הכאב, יולדת אותי, יולדת איתי. אימי.

"תחזיקו אותי" אני זועקת אל קרן וגיא, ידיי פשוטות לפנים מסרבות להאחז, פניי נמשכות למטה ואני רואה במים הצלולים כרישי דם שטים על רקע כחול של בריכת הלידה, ויודעת- כמו שבטח כולם מסביב כאן יודעים, כמו שבטח העולם כולו יודע ומרגיש עכשיו- בלחיצה הבא אני אמא בעצמי.


כל הזכויות שמורות ©	צרו קשר	שיווק באינטרנט	הריון ולידה	תקנון והצהרת פרטיות	קידום והקמת אתרים

מוקדש באהבה לרני לבנה