|
27/4/2006 11:59
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
גילי, שאלת את השאלה המהותית ביותר בעיני בנושא מקצוע הדולה, ורונה, איזו תובנה!
|
כותרת:
|
- האהבה כאבן בוחן ל'זיווג משמיים 'עם הדולה שלך. תענוג.
גילי יקרה,
הרעיון של ליווי בלידה מעסיק מאד את מחשבותיי. החל מהשאלה העקרונית, האם אשה צריכה ליווי כלשהו בלידה או שמא האנאסיסטד, דרך השאלה עד היכן מגיע הליווי בתהליכי תמורה? שכן אפשר ללוות מישהו עד הסף, עד התהום, אבל את ההתמרה, השינוי המהותי שמחולל בו המעבר, הוא חייב לעבור לבד, ועוד כהנה תהיותפ ילוספיות שרק הזמן 'יקפל החוצה' (will unfold).
נהדר בעיני שפתחת את ה'עבודה' של כל הפורום הזה עם אגם כל-כך עמוק ומזמין. אז ראשית, תודה.
ולמים. בעיני לפחות, יש תמיד הפרדה בין המוטיבציה שמביאה אותנו לבחירה בעיסוק המקצועי שלנו, כלומר בין הכוונה, ובין החותם שאנחנו בסופו של דבר מטביעות על התחום כולו מטבע עיסוקנו בו.
אני חושבת שרבות מהנשים שבוחרות לעסוק בדורנו בתחום, הן מתקנות עולם. בכולנו מתגעש מן צורך דחוף להירתם למשימה של הזזת הר. שינוי פני הלידה. אצל רבות מאיתנו, הלידה מטלטלת סלעים געשיים, ומטילה אותנו לתוך התחם של מקצועות הלידה, כי אפילו אם הלידה שלנו העמידה אותנו בעיני עצמנו כמי שעשו זאת היטב, הצליחו, השיגו, התגברו וכו', משהו בנו יודע שכמעט בדרך נס, ובעבור עבודה קשה התחולל מה שהתחולל, ומן דחף להשלים את התמורה כך שכל המאמץ הזה ייחסך וכרגע אני מתעלמת ממי (בנותינו, חברותינו, הדור הבא וכו'), ובכך נשלים את התהליך שנדחפנו לעשות.
ידיד שלי המתעסק בקידום הנושא של המנעות מברית מילה אמר לי פעם שכל עוד מלים תינוקות, זה פוגע בו, ולכן אינו מפסיק להלחם. אך זה מאמר מוסגר וכבד וממש נדרש ממני מאמץ שלא להסיט את הדיון אליו, כי רב הדמיון בין לידה ובין ברית..
מכל מקום, יש עניין אחר בלידה. תמיד הבטתי על מיילדות וראיתי שיש בהן מן יסוד אלכימי של נעורים כמעט מכושפים. תהיתי האם ההמצאות בחדר הלידה היא המעתירה עליהן נוגה המיתרגם לכדי מעיין נעורים נסתר, ואני חושבת שיש בזה משהו. כך שאני חושדת שמקצועות חדר הלידה יש בהם משהו מן הרצון להיות כלולים תחת החסד. האם זה בא על חשבון מישהו? איני יודעת. אך אותו מבט מלא אהבה והכרת תודה של אשה שווית אוקסיטוצין שזה עתה ילדה, והאמור אולי להיות מנת חלקו של פני בטנה בלבד, מופנה גם אל הנוכחים האחרים בלידה - מיילדת, דולה, בן הזוג.
בעולם פשוט היו מגיעים אל חדר הלידה יצורים שמיימיים, מי שמביטים ואינם לוקחים לעצמם, מי שנותנים שלא על מנת לקבל. בחיינו על כדור הבוץ, אנו מגיעים אל המקצועות הטיפוליים כשזיעה על מצחנו, שרטות עמוקות בלבנו, וללא ספק הרבה רצון טוב בזרועותינו. והדולות בימינו פשוט מצילות לידות, הופכות בעיניהן הטובות מסלעות קשות ומדרונות תלולים לגבעות מוריקות ופורחות. פשע שלא להשתמש בהן כבמסה קריטית שתשנה את פני הלידות. אם דולה היתה תרופה? כן היא תרופה. וכשיטה היא תרופת ענק להזזת ההר.
מעולם לא השתתפתי במיון סטודנטיות, ולא בהכשרתן. אני חושבת שרכזות הקורסים ידעו לתת כאן הרבה. נדמה לי שכל מטלות כלימוד ככתיבת עבודות, התמקצעות, עידון, רכישת הלכות 'שפת חדר הלידה' שאני מקווה שתהפוך לקורס. איני זוכרת מי שנתנה את ההרצאה אודות העצמת נשים בלידה ודיברה כה רבות על חשיבות התקשורת. חייבים לעטוף ולשווק חזק את השפה הזו כדי שתתפוס מובהקות ותתפשט כאש בשדה קוצים.
מה שיפהפה בעיני במקצוע הוא שאין לגעת בנרתיק של האשה ובתינוק. בעיני יש פה, על הדרך, מן פיסת דשא רענן של מציאות נקיה יותר. אני פשוט לא סובלת את רעיון בדיקת הפתיחה, איך שלא יהפכו אותו.
כתבת גילי כמה קשה לך להתחבר לאשה בלידה שלך. סיים סיים. לגמרי. אבל אני חושבת שמי שלא מצליחות להתחבר הן אנאסיסטד בנפשן.
אוי, חייבת לזוז לרופא שיניים. ויש עוד כל-כך הרבה, ורונה, סורי לייטר. ומקווה שהרכזות של הקורסים ייכנסו ויתנו.
להת בינתיים
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
|
|
כל הזכויות שמורות לאמנות התמיכה בלידה © יצירת קשר
|
