|
29/4/2006 02:41
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
איך היה אתמול במפגש הדולות אצל גילה
|
כותרת:
|
חלק מכן כבר מכירות אותי. קודם נלך סחור סחור, נרחרח בכלי הטאפרוור בו מנביטה גילה את גרגרי החומוס הטעימים בשומשום ובמלח פלפל שלה,נתעכב על השיש במטבח, ואז ניגע על הדרך בסטאף שלשמו לכאורה לפחות התכנסנו. השיש במטבח של גילה. בחיים לא ראיתן דבר כזה במטבח. מכירות את שולחנות הקפה המרוקאיים מפסיפס גס? כאלו עבודת אמן עם חתיכות גדולות, דוגמא רובסטית מסגרת ורגליים מברזל? גילה רונאל, מעצבת פנים וארכיטקטית בחסד, וללא כל תואר רשמי שהוכשרה לכך, ציוותה לעשות לה 'שיש' כזה במטבח. וזה יפהפה, ומשתלב עם צוהרי החלונות המעוגלים בהרמוניה נהדרת.
הבית של גילה מהפנט. קפלה נהדרת במרכז תקרת הסלון, גומחות, שידות רבות חן, חפצי נוי שנבחרו בשום שכל ואף לא אחד מהם זועק 'אני הכי', אלא כולם יפים ומשתלבים זה בצד זה ללא דופי, ופינות ישיבה רבות חסד שתכננה בשום שכל, עם נישת פטיו שלא מהעולם הזה עטורת כריות בדים מרוקאיים עשירים. ולא, הבית לא 'בסגנון מרוקאי' או בודהיסטי או ערבי או אחר. דבר אינו משתלט. ההרמוניות שמיימיות. אז ראשית, גילה, שאפו, הבית שלך הוא התגלות של כשרון אדיר והשתקפות של אסתטיקה הגובלת בשירה. ולא בגלל ששירה גבוהה יותר. סתם שכנים. דלת ליד. וכאמור לצורך התיאור.
עכשיו משהבהרנו את עניין התפאורה, נרד אל המזרונים שפוזרו ברוחב יד בין הכריות, הכורסאות הרכות, תפלצות נקניקיות הישיבה המשובבות של מילגה, והכסאות. כשלושים וחמש היינו? אין לי מושג. סבב היכרות בן שעתיים מתאים למספר הזה פחות או יותר? אז הסבב כרגיל במפגשים אלו היה ארוך מאד ולא משעמם לרגע. הדולות פתחו פיהן כפרי בשל שהתפקע מרוב צוף, טוב, רצון להיות שם יחד.
גילה פתחה, בבן המתגייס בקרוב. מסתבר שלא מעט מבין הדולות מגייסות בנים בימים אלו. ועוברות עליהן תהפוכות בטן גדולות. 'פרחי באך' הציעה האמא שישבה מאחורי מנסיונה המוצלח. 'פרחי באך?' הזדעקה קרין טאוב, קופירייטרית שנונה כתער שישבה לימיני? 'עצי באך!'.
סבב ההיכרויות הלך והתפתל, משרטט שבילים בין הכריות ועל הרצפה התכולה בסגנון ישן, חושף פנים שמאחורי שמות שהכרתי עד לאותו הרגע ככתובות מייל, ומציג מחדש את הפנים המוכרות לרובנו: מירב שרמן, נירית שפירא ואיני מכבירה שמות ותארים כדי שחלילה לא ייגרע מכבודן של אחרות יוצאות מהכלל ורבות שאת שמותיהן איני זוכרת, כמו זה של שומרת היערות היפה.
אני לא יודעת. המילה הזו דולה. היא מאד משונה. אבל אני רוצה להוריד את הסובטיליות הזו מהשולחן. יש לה, למילה דולה כשהיא מתגלגלת במעלה החיך, בואכה הקפלה שהיא הראש, מן איכות חלקלקה כזו. מתגלשת וחמקמקה כמו של דג. וכשאני חושבת על דולות הן משום מה תמיד מזכירות לי להק סירוניות, בנות ים. שמלוות את בת הים הקטנה מספרו של אנדרסן בקטעי מעבר. היא ויתרה על קולה ועל שייכותה הבטוחה לזהותה למען האהבה, והן אחיותיה המקהלה היוונית, האחווה הראשונית הקושרת בין אחיות.
כך בעיני נראית הרוח של דולות, ההשתקפות שלהן בשמיים. בנות ים המיטיבות לשיר. יש עוד עניין. דולה דולה דולה. כמה פעמים גילגלתי את השם הזה בראש ולא התיישב בצייתנות כמו כל שם אחר שמאולף לנחות לתוך משמעות.
החוט הדקיק נקשר רק למקצוע אחד יפני, ייחודי גם הוא לנשים. דולה של פנינים. שולות הפנינים היפניות, ביניהן נשים זקנות מאד, מתמחות בצלילות עמוקות ללא בלוני חמצן למעמקים, משם הן דולות פנינים יקרות, טבעיות, הזקוקות לעומק של עשרות מטרים כדי להבשיל.
היפניות העוסקות במקצוע המרתק הזה פיתחו יכולת לעצור את נשימתן לדקות ארוכות. לא זוכרת מספרים. נדמה לי שארבע או שש דקות. נדמה לי ששלושים מטר. אפרופו, אחי עשה קורס שמלמד להחזיק נשימה, אם מישהו מתעניין, קיפ אין מיינד שיש לי איך לברר. אז דולות פנינים. מקצוע עתיק, שמתקיים בעולם של דממה, ושוב לוקח למצולות. בנות ים. כן כן. ואם מישהי רוצה לצלול עם משקפת הגוגל ולמצוא לנו עובדות, שלא תעצור את עצמה.
במאמר של גרגי ביבליוביץ' הדולה ממין זכר היחיד בישראל, ה-דול, הוא כותב אם איני טועה שמשמעות המילה דולה היא אשה שעוזרת לאשה, במשמעות של משרתת אישית. כלומר, שההתמקצעות הספיציפית של עזרה בלידה היא פרשנות ותרגום מאוחר יותר לשם דולה, שהיא ביסודה – משרתת. יש לי תחושה שזה נכון. ושהתרגום החדש מכבס את המשמעות העתיקה. תקנו אותי אם צריך. ואם אכן זה כך, צריך להתעכב פה לרגע ולחשוב. כי משהו בנו כנראה מקבל על עצמו את המדים של משרתת וממלא את חזהו באושר של גאווה ועדנה של מי שעושה עבודתו נאמנה פה על כדור הבוץ. מן קארמה, אם תרצו, שיש למלא. את כל המיכסה. ואם לא עכשיו – בגלגול הבא. כמו שאומרת חברתי רותי: אפשר להתחבא 100 שנה מתחת לשולחן. בסוף זה ימצא אותך. וכל אחד יודע מה ה-זה. עבורו.
תנועת הדולות, נשות המקצוע המצביעות בעצם בחירתן ללמוד ולעסוק בנושא, היא נחשול היסטורי בהתהוות. המפגש אתמול היה אולי הביטוי העליון ביותר לכוח הרצון שביד אנוש לעשות. בראשית ישנו הדיבר. עד אתמול בערב, הדולות למדו, התהוו, פעלו, הזיעו, אבל עד עכשיו לא דיברו. ובראשית חייב להיות הדיבר. לכן אתמול כל כך זורח.
דולות שאלו אותי, במייל, ועוד אתמול בערב, איך ידעת? איך עלית על הצורך הזה להקים לנו אתר? זה בדיוק העניין. הגיעה העת לדבר. ואני בטוחה שעוד כמוני בארץ או בעולם הרגישו את הבועיות הקטנות האלו שמדגדגות שהגיעה העת ושצריך לעשות. שוב עשיה. לא יודעת אם זו גבורה גדולה או חולשה ענקית לעשות מה שיודעים שצריך להיעשות בתוקף סמכותך כחייל.
על רקע הבנות הנהדרות, איזה אחוז מטורף של כוסיות, אגב, חשבתי לי וכמו תמיד טיפה ניסיתי להסתיר שלא יראו בי את שיני הניבים, את שיער הפרא, את המחשבות שלי על עתיד פני הלידה. אתן כבר מכירות אותי. אנאסיסטד. אולי יותר נכון אנאקומפניד. כי כמו שמישל אודנט אומר, אשה לא צריכה איש בלידה. אז נדמה לי שיותר מכל הדולה צריכה להיות מחק. מכשיר שמבטל את ההשפעות הסביבתיות האתן יודעות אילו מחוץ ומתוך מוחה של היולדת, שמקורן אולי בקורטקס הקושר אותנו חזק וכואב איש לרעהו על פני כדור הבוץ. להתיר את חבלי הלידה. לשחרר אותה מהקללה הקדמונית. מהעצב.
איך עושים את זה? לא למדתי מעולם להיות דולה. הבעל שלי אומר בשנים האחרונות שחסרה לו שיטת טיפול אקטיבית. כי או שאתה עושה התעמלות, יוגה, או התעמלות אחרת, או שאתה שוכב פסיבי ומקבל עיסוי. לפעמים הידיים של המורה ליוגה שמונחות לך על הגב התחתון במתיחה לפנים בישיבה ברגליים ישרות, כאילו 'פותחת' לך בגב התחתון מרחבים חדשים וחלקים של קטיפה, שלא הכרת.
אולי היד הרכה הזו. אבל העניין הוא ההשתנות המהירה. לכל הרוחות, דולה צריכה להיות מכשיפה, לקפץ כמו שד מדמות לדמות משניה לשניה ומעולם לעולם כדי לתת תשובה אמיתית בכל רגע למה שחסר ליולדת כדי שגורם הצער ייעלם. אני לא צוחקת. היא צריכה להיות מחוברת לקווי האורך והרוחב של הכדור ולרתום אותם למרכבה שהיולדת דוהרת עליה, היא צריכה בו זמנית להיות הפאראמדיק, טוב זה הצילו טעון לחלוטין, אבל להבין את שפת הלידה הרפואית. איך אומרת המדריכה שלי בשיעורי היוגה? עיניים פקוחות, המבט פנימה.
אני חושבת שכל המשחק והפחדים של דולה (ליוויתי חברה אחת בלידה, חתכת נסיון מכובד), ב'האם אצליח לקרוא את היולדת שלי נכון' רוקדים במחול שדים שהולך ומתבהר. ואני חושבת שזה צלח את הקו האדום של הבלתי אפשרי. לצד הנכון. אז נדמה לי שדולה מושלמת היא האחות התאומה, ועדיין חסר לי הדימוי, עולם התוכנה האם שומע? של מי שמתקנת את הסוס הטרויאני, מפענחת בכל רגע צופן חדש, ובעיקר מתירה מתירה מתירה פלונטרים בשבעה יקומים מקבילים. מצאתי. דולה היא הג'יירו. אבל מבחוץ.
טוב, אז מה היה לנו אתמול? מקווה שאחרות יכתבו. הלכתי כנראה הרבה לפני שהסתיים. כלבת השמירה האימתנית של גילה כשכשה בזנבה לשלום, ואני חזרתי לאוטו ואל שקית סוכריות הדרג'ה הקטנה ששמרתי לי בסוד, כשקניתי את אחותה הגדולה יותר ככיבוד. לא היה קינוח מענג ומתאים יותר מסוכריות החתונה/לידה/שמחה האלו, שמתפצחות כשקליפת הסוכר שלהן הופכת דקה מספיק כדי לחשוף את החספוס העדין של השקד הלא מקולף.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
|
|
כל הזכויות שמורות לאמנות התמיכה בלידה © יצירת קשר
|
