|
29/4/2006 14:10
|
עופרי
|
מאת:
|
|
וואו! איזה דיון מרתק!
|
כותרת:
|
וכמובן ברכות על האתר החדש.
אנחנו פונות לתחום מסויים בחיינו מכל מיני סיבות. למי שפגשה את מזלה דרך הבטן (תרתי משמע) ודרך האינטואיציה, היא כנראה מגיעה למקומות מסויימים כי שם היא יכולה להיות. להיות היא, להגשים את יכולתיה, את עצמה, ולתת. נתינה נמצאת בכל מקום. נתינה בלי המחשבה על הקבלה.
אנשים מתחיחלם לצעוד בשבילים בחייהם, ולפעמים עוזבים את השביל, ומוצאים שביל אחר. חלק מסיים את הליכתו בשביל, ומבין שמספיק לו, וחלק אחר, מחפש לו שבילים נוספים, שיוצאים מאותו שביל ממש.
ולמה כוונתי? היו, יהיו ויש בנות שנרשמו לקורס דולות, ופרשו לאחר כמה שיעורים. היו כאלו, שהגיעו לקו הסיום - וזהו. ויש את אלו שממשיכות להפוך כל אבן, קוראות, מדברות ולומדות ולומדות. הן פשוט יודעות ששם מקומן. היפה במקצוע הטיפולי הוא - שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל ולהפך.
בעיני - כוחה של דולה בנוכחותה השקטה. פשוט להיות. איך גילה אמרה פעם בשיעור... מה תענו כשישאלו אתכן מה היא דולה? מה אתן עושות? היא ענתה (וידעתי שכל אחת תקח את זה למקום שלה): "דולה עושה מה שהיא צריכה". כמובן שאלו לא המילים המדויקות (אוי... הזכרון) - אבל אני לקחתי את זה למקום של הידע חסר הידע. יש לנו כלים, אבל אנחנו לא יודעות דבר. עלינו להיות קשובות, עלינו לראות מעבר למה שרואות עינינו, עלינו לחוש, לנשום ופשוט להיות.
המקום, האישה,בן זוג והתפאורה, כל אלו ועוד כבר ינחו אותנו.
מה שעוזר לאחת, לא יועיל לאחרת, מה שנעים לאחת - הס מלהציע לחברתה. הכלים שלנו אינם (רק) טכניים, הם קשורים בזרימה עם הקיים.
*וכמה מילים על המפגש אצל גילה -
קודם כל, שוב תודה לגילה על ההחלטה ועל פתיחת שערי ביתה. היו שם כ"כ הרבה נשים, והיתה שם כ"כ הרבה יצירה באוויר. כוח נשי ללא ספק!
היו שם דולות שזה עתה סיימו את לימודיהן, וחלקן נשאו עיניים מביטות לעבר אחיותיהן ה"בוגרות" ותהו, אז איך עושים את זה, איך מגיעים ליולדות וכו'. לא האמנתי שבשבילי עברה כבר שנה, ואני עדיין רוצה להגיד: אנחנו לא יודעות דבר. כל יום מזמן לנו ידע נוסף, כלים חדשים ומפגש מרגש עם אנשים. ה"אני מאמין" הזה משחרר ונותן לי לגדול, כל רגע, כל יום כל זמן נתון.
שבת שלום ושיהיה שבוע טוב לכולן/ם
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
|
|
כל הזכויות שמורות לאמנות התמיכה בלידה © יצירת קשר
|
