אני מניחה שהיא קראה לי כשכלו הקיצים.. זה היה אחרי כמה שעות הומאופטיה וצמחים, שלא עזרו.
אני חושבת שהנחת היסוד שלהם שאני אבוא נובעת מהאטיטיוד של המיילדת, אבל אולי גם מאופורטוניזם או מחשבה שאין מה להפסיד.
וזה בסדר בעיני, שהם ניסו. אולי באמת הייתי יכולה לבוא? זה היה שווה נסיון מבחינתם.
היה לי קשה עם הציפייה האמיתית של המיילדת שאני אתפנה ברגע מהכל ואתייצב.
אבל היא לא מכירה אותי ממש ולא יודעת אם יש לי ילדים קטנים שאני צריכה לעזוב אם אני באה.
אני לא שופטת אותה על תגובתה כלפי היולדת או כלפי.
אני מבינה שהיא היתה נתונה בקושי לא מועט.
אני רק מציינת את זה כדי לומר שהגישה שלה לא היתה לרוחי, ומאד קשה לעשות מאמץ כלכך גדול באווירה כזו.
וזה לא שיכולתי להתאמץ יותר ואז כן לבוא.
הרי באמת לא יכולתי לבוא.
מספיק "איום" הלידה שאני אמורה ללוות שמחריב פה את שלוות הנפש המשפחתית..
בקיצור, חוויה לא נעימה, אבל אולי מכוננת..
בכל מקרה, הרבה תודות על התגובות שלכן.
רק טוב!
יסמין
|
תוכן התגובה:
|
