קודם כל, תודה שכבבת.
חיכיתי למילים שלך, שידעתי על הערך המוסף הרב שיהיה טמון בהן.
אם אני מנסה לזכך עוד יותר, ולהיבנות על התובנות שלך, אני מוצאת את עצמי מרגישה שלא בנוח מהדיסוננס בין הבחירה ללדת וליילד בבית לבין הכלים שמגיעים איתם למקום הזה.
ושוב, יערה, אני לא שופטת. מי שמני לכך? אני מתרשמת ומתארת.
ממה שהבנתי, ההאטה בלידה היוותה משהו שלא ליולדת ולא למיילדת היו הכלים להתמודד איתו, לפחות עד ומאותו רגע נתון.
הן אמנם ניסו הומאופ' וצמחים, אבל אם זה לא עבד והן נואשו עד כדי לקורא לי, סימן עבורי שמשהו פוספס בדרך.
אולי העייפות של היולדת, שאמרה שהיא עייפה, אך המיילדת אמרה שהיא לא.
ואולי משהו פנימי ועמוק יותר, כפי שסברה המיילדת, אך נראה היה לי שאין לה כלים להתמודד איתו, ולכן תלתה את יהבה בדיקור.
עכשיו, אני חושבת - איך אני, שלא מכירה ולא פגשה מעולם את האישה הזו, וכמובן לא את המיילדת, יכולה בשעה של דיקור לעשות קסם??!? וההרגשה שלי היתה שהיא מצפה לקסם. לחבל הצלה, למשהו שימנע מהם להגיע לחדר הלידה.
דיקור הוא מעולם לא קסם, למרות שלעיתים הוא נראה כך.
דיקור הוא היכולת של המטפל לקרוא את המטופל ולמצוא את הנתיב אליו.
בשעה? תוך כדי צירים, עייפות ואולי גם ייאוש?
תוך כדי 3 ילדים ופרטנר עצבני שחמכים לי בבית, בארוע שחיכינו לו ואנחנו בעיצומו?!
ואם להשתמש במילים קצת גסות - בישלתם דייסה, והיא נחרכת לכם, אל תצפו ממני להציל אותכם. אני לא יכולה עכשיו.
אני בטוחה לחלוטין שאם היא היתה מתקשרת אלי בשבע בבוקר של יום חול, הייתי אצלה תוך שעה, והייתי נשארת איתה כמה שצריך, עד המחוייבות הבאה שלי שאין לי ממנה מנוס (ילדים, הוראה, לידה).
אישה אחרת במקום אחר הזכירהלי את הנטייה של שתינו לנסות להציל את העולם וליצור בו הרמוניה, כולל מוכנות אינסופית לשלם על כך מחיר אישי ומשפחתי כבד.
אני מרגישה שהצלחתי, בידיים רועדות ולב מפרפר להניח את אבן הפינה לגבולות הפנימיים שלי.
ואל כך אני מודה למיילדת הזו.
וכמובן לכן, שאתן כאן כדי לחלוק איתכן ולשאוב מכן השראה במקצוע התובעני והטובעני הזה.
|
תוכן התגובה:
|
