יסמין יקרה,
בעיני, הדרמה המרכזית, מסמר האירוע, וסליחה אם אני לגמרי מפספסת, היא הסערה שהתחוללה בך עקב חשיפתך לאותה אדנות של מיילדת, שבכלל, אבל בכלל, לא מתאימה לתמונת העולם שיש לך על איך צריכה לידת בית להיות, ואיך צריכה מיילדת בית להתייחס לזולתה המעורבים בלידה.
אני חושבת שהמיילדת נהגה בך בגסות מניפולטיבית, כשדרשה ממך במפגיע להתייצב לפקודתה. גם לעולם החופשי, הקפיטליסטי, הפתוח לכאורה, השאנטי לעיתים עד זרא של עולם לידות הבית, יש שפה ארגונית, וכלים של טפלון, בלתי ניתנים להוכחה בבית משפט, שמאפשרים לנהוג בזולת בכפפות משי או בסכינים.
אני חושבת שמשהו בך אולי נקפץ לנוכח הגסות שבנסיון לגייסך באמצעות קורים של אשמה, כאילו אם אינך מתגייסת, משתמעות מכך משמעויות מסוימות על מחוייבותך הרגשית ליולדות באשר הן.
מכעיס במיוחד שמי שניסתה לטעת בך את המראה המרושעת הזו כנראה שגילמה בעצמה, ואם אני לא טועה עדותך די משקפת זאת, את חוסר המחויבות הפנימי העמוק ליולדת.
נראה לי שמשהו בנו משתנה, מוגס בתוכנו, כשאנו נחשפים לגסות. הכיעור מכער. משהו בנו זליג, לומד בלי שליטה את הכיעור שאנחנו נחשפים לו, ולא נותר לנו אלא לקפץ כנשוכות נחש בלי יכולת להצביע על מה שאין לו נשל.
לפעמים נדמה שמקצועות הלידה אומרים מחוייבות אינסופית, חסרת גבולות, לכל מה שנודף ממנו ריח של מי שפיר. מחוייבות כזו מובילה לאחת משתיים: שחיקה אינסופית, או ראורגניזציה של גבולות פנימיים, ברי קיימא, מחדש.
לעניות דעתי, זה השלב הקשה ביותר. לכשעצמי נכשלתי בו ובחרתי באפשרות הראשונה של שחיקה אינסופית עד שנשברתי. יותר נכון שברתי את עצמי. מרתונים אישיים שהתארכו עד חמש שעות, במקום השעתיים שנקבעו מראש.עד שהכנעתי את עצמי והרגשתי שאוקיי, נשברתי. נוכלת גדולה היא הרוח האנושית.
מכל מקום, יקירתי, מחזקת את ידייך להתגבר על המשבר בדרכים פולניות פחות משבחרתי אני. לקבוע לך גבולות פנימיים, אבל תקפים באמת, כי את יודעת, יש גבולות שכמה שלא נצעק אותם אם הם לא יושבים באמת, נשארות רק הצעקות..
בהצלחה רבה, ומה זה אשמח לשיתוף ביום מן הימים כשאת יודעת, תדעי..
|
תוכן התגובה:
|
