כבר כתבו הכל על הסיטואציה עצמה, והמחשבה שהתעוררה בי היא על הקושי העצום הזה, במקצוע שלנו, לשים גבולות ולהרגיש טוב עם עצמנו. אני מרגישה כל הזמן את הקושי שלי וומרגישה שכאן בדיוק מה שאני צריכה ללמוד - פחות חשוב בעיני אם הלכת או לא, ויותר חשוב כמה זה מייסר אותך גם אחרי, ואני יודעת שגם אותי זה היה מייסר אם הייתי במקומך. כאילו יש קול פנימי שאומר "אני דולה פחות טובה אם אני לא מתמסרת כולי" ולמרות שברור לי לגמרי שהקול הזה טועה ושהצבת גבולות היא הדרך הנכונה, עדיין הקול מתעקש והקושי נותר קושי. לפעמים אני אפילו מרגישה את הציפיה הזאת מגיעה אלי מבחוץ מנשים, אבל לרוב מבפנים. רוצה להיות שלמה עם עצמי שהנתינה הלא?אינסופית היא טובה ומספיקה ונכונה. מקריאה של הדברים שלך חשבתי שמה שיכול לעזור לי, ואולי גם לך, זה להסתכל מקרוב על הצורך הזה להיות שם בכל רגע, על הקושי להיות 'לא טובה' או כל דבר אחר... בטח אצל כל אחת תכנים שונים מאחורי הצורך.
|
תוכן התגובה:
|