סיוון נתנה לי את הזכות ללוות אותה בלידה. ואני כבר חודש בערך רועדת מרגע האמת הזה של הדבר האמיתי. שפתאום יתמוטטו לי לנגד העיניים כל הטריקים של הנשימות והתנוחות והדמיון המודרך ופשוט פחדתי נורא כשסיוון צילצלה אלי בחמש וחצי ופשוט אמרה שכדאי שאתחיל לזוז לכיוונה.

מצאתי את עצמי בחניה, 'מרמה' קצת ומושכת את הזמן. שניות, אבל בכל זאת. כמו ילד שמתעקש לקלוע לסל עמדתי שניות ארוכות מתחת לחבל הכביסה וניסיתי לקלוע אליו מגבת קטנה שעפה ברוח ונפלה לחניה. בסוף זה הצליח ונגמרו המשימות ש"עיכבו" אותי מלזוז לסיוון.

תוך עשרים דקות הגעתי, ושוב מצאתי את עצמי "מרוויחה" עוד מעט זמן בחניה קפדנית במיוחד, בניגוד להרגלי להשאיר את הגלגלים תקועים בזווית חדה מדי לכיוון לא נכון כלשהו.

כשהגעתי אליה, פתחה את הדלת בחיוך, ידיה על גבה, והכניסה אותי לחדר השינה, אותו אנחנו מכנות בחיבה מחלקת יולדות א', מאז נתקבלה ההחלטה שהלידה תהיה בבית של סיוון, ולא בקליניקה של אילנה. בית-חולים אינו אופציה בשביל סיוון. שלוש שעות מאוחר יותר, כשאעמוד עם אילנה במטבח, אחרי הכל, ואילנה תגיד לי במבטא האמריקאי שלה "כן, זה הכל, ככה זה ברוב הלידות בבית", תמלא אותי הארה של "כמה זה מפחיד ללכת ללדת בבית-חולים" ואיך לעזזל הגענו לתובנה ההפוכה והמטורפת ש"ללדת בבית זה מפחיד". וכדרכם של אנשים שאינם זוכרים, תפעם בי ההכרה הזו לרגעים, ושוב תשכח. ואז תצוף שוב, במלואה, יום לאחר מכן, במיון יולדות ב"ליס", כשאגיע עם סיוון כדי לנסות ולרשום את הלידה כחוק, ללא הצלחה, אבל נעזוב את זה בינתיים.

יש משהו בללדת בבית, של סוף הדרך. בבית אין לאן לברוח ואין אפידורל ואין קיסרי, ואין עוד יולדות שצועקות, ואת כל המערבולת הצפה הזו של סדינים ירוקים וסטטוסקופים ומוניטור. ההחלטה ללדת בבית משהו לא מסכים לכסות את העיניים ולהגיד "עם זה אני לא יכולה להתמודד".

שבוע קודם לכן סיוון ואני הלכנו לראות את "טאבו" במוזאון ת"א. הסרט היפני היפהפה כולל גם קצת עריפות ראשים מפורטות, כמקובל בתשלובת האופיינית של יופי ואכזריות. בקטעים הללו, צימצמתי את עיניי, והנחתי עליהן יד פשוקת אצבעות, תוך כדי שאני מציצה לעברה של סיוון, מקווה למצוא בבואה לסלידתי וחיוך מנחם ומזועזע. כלום. סיוון הביטה הישר נכחה ועיניה הכחולות פקוחות לרווחה. לא היתה בהן אכזריות שופטת של "מגיע לו", גם לא רחמים, שהם תמיד בראש ובראשונה על המרחם, גם לא מציצנות חולנית של בוא נראה איך הזוועה נראית.

כשסיוון ילדה, לא היה שמץ של סנטימנטליות רליגיוזית באויר. שלושה ימים קודם לכן, דיברתי עם איש צעיר וסקרן והודעתי לו בחגיגיות שהורים רבים מרגישים אחרי הלידה כאילו מן כתובת אש חגיגית ונוראה בשמים אומרת "מה שנולד חייב למות" או משבו דומה.

הרגשתי שאני רחוקה פסיעה מטאפיסית מהבנה על מהות הכאב של הצירים. אך התובנה עדיין גסה ומעופשת, רחוקה מליטוש מבריק. משהו בצירים שמזוהה עם כאב ורוע, שאנחנו שופטים כשונה ומופרד מאיתנו, וההפרדה היא הגורמת לכאב, ואולי הצירים צועקים שנבין שהרוע הוא בעיני המתבונן ושאנחנו מסוגלים להכיל את כל מה שאנחנו שופטים כעצום מאיתנו וכרע.

וכשסיוון אמרה פעם אחת, כשהראש ממש לחץ כבר החוצה "אני לא יכולה יותר", ראיתי שהיא ממש עושה טובה לאנושות, ושהיא בודקת במראות העיניים של אילנה ושלי האם אנחנו מאמינות לה, כי בסתר ליבה, היא כבר לא האמינה בעצמה לשטויות האלו, כי היה ברור שהיא כן יכולה יותר, והיא כן יכולה להכיל את העוצמות האדירות האלה, ומה שזה אומר עליה.

ולאחר מכן צפיתי קצת בסרט הווידאו, והיו קטעים שהרצתי מהר, ונחרדתי לראות איזו מציצנית אני שעומדת שם על הברכיים ובין עיסוי לעיסוי פשוט מסתכלת שם האם הוא כבר יוצא. ומי אנחנו העוסקות במקצועות הלידה.

וחבל שלא יכולתן להיות שם כדי לראות בעצמכן לידת בית, ועד כמה, אתן לא יודעות, עד כמה לידה יכולה להיות פשוטה. וחבל שלא ראיתן את אילנה תומכת עם האצבעות הזריזות שלה בפרינאום, ועושה את התנועות שצריך כדי שסיוון תצא שלמה (ממש, לגמרי, לחלוטין), מהלידה, ואת השליה מחליקה ויוצאת. ואת הבת שלה מציצה דרך הסדק בדלת, ומה זה עושה לילדה בת שש וחצי, לראות את אמא יולדת בבית.

לסיפורי ליווי לידה נוספים על ידי חברה, מפי החברה
סיפור לידה נוסף - ליווי על ידי חברה
סיפור לידה נוסף מפי חברה שליותה
חברה תומכת בלידה של חברהת
חברה כדולה
תמיכה בלידה על ידי חברה - סיפור נוסף

רותי קרני הורוביץ היא מדריכה להכנה ללידה, ליוגה בהריון, ומחברת הספר והתקליטור 'אמנות הלידה'. כ"כ הקימה ומנהלת את אתר 'אמנות הלידה' המוביל בישראל מאז שנת 2000 בנושאים שמסביב ללידה, ממקימות תנועת 'נשים קוראות ללדת' למען חופש הבחירה בלידה בישראל.

שלח אימייל לרותי קרני הורוביץ