מהרגע בו אנחנו מגלות שאנחנו בהיריון, בדרך כלל, אנחנו כבר חושבות על הלידה. איך היא תהיה, איך נעבור אותה, אולי: מי יהיה איתנו ומה נעשה אם... והאם היא תהיה כמו שסיפרו לי, או כמו הלידות הקודמות שלי וכן הלאה בהתאם לסיפור חיי באותו הזמן.

ומהרגע בו אנחנו מגלות את ההיריון, אנחנו בעצם הרות גם את כל המיתוסים, הסיפורים, תפישת העולם של מה שחווינו, מה שינקנו מהסביבה, מהאימהות שלנו, החברות שלנו, הנשים המשמעותיות שמסביבנו.

התחושה שלנו לגבי ההיריון יכולה להשתנות מהיריון להיריון, או במהלך אותו ההיריון. ותחושה זו, חוויה פנימית זו, מושפעת ברוב המקרים מהתמיכה לה זוכה האישה. כאשר האישה מרגישה נאהבת (לא רק על ידי בן זוגה), בדרך כלל חווית ההיריון תהיה נעימה יותר, משום שגם אי נוחות הופכת קלה יותר, כשמרגישים שמישהו איתנו. אך אם אישה מרגישה שהיא לבד, שאיש אינו מבין אותה, סביר שהקושי יבוא לידי ביטוי גם בהיריון.

המושג "תמיכה בלידה" שהיה עד לא מזמן זר ולא מוכר לחדרי הלידה, הפך בשנים האחרונות מושג מרכזי והכרחי למהלך הלידה ברוב בתי החולים.

אך מה מכיל מושג זה? האם מדובר רק על הדולה, תומכת הלידה, שתלווה את האישה במהלך ההיריון, במהלך הלידה ולאחריה? או האם מכיל המושג עולם שלם של חיים מתחתיו? מי היא ההולכת ללדת? האם האישה ההרה בליווי בן זוגה והתינוק שנותן את סימניו? או האם ההולכת ללדת נושאת בתוכה את כל חייה, זכרונותיה, רגשותיה ועוד ועוד? והאם התמיכה בלידה מדברת רק על הקשר שבין הדולה ליולדת? או אולי התמיכה בלידה היא בעצם חייה המורכבים של האישה?

אין ספק בנחיצותה של הדולה, תומכת הלידה, ליולדת ולבן זוגה. הדולה יכולה לעזור לבני הזוג לבחור את דרכם הייחודית להם, ולעזור להם לממש אותה בחדר לידה, המונע בדרך כלל מרוטינות ולפעמים ללא זמן לראות את צרכיה היחודיים של האישה. רבות נכתב על תומכת הלידה ולכן לא אפרט זאת כאן. רציתי לנסות להרחיב את מושג התמיכה.

כולנו זקוקים לתמיכה. לסביבה שתבין אותנו. את צרכינו היחודיים והמשתנים. ביום יום, הצרכים האלו ממהרים להישחק משום שימינו עמוסים וטרודים ולא תמיד יש לנו זמן לעצור ולהקשיב. אך ההיריון מביא עימו הזדמנות חשובה.

מהרגע בו אנו מגלות את ההיריון, יש לנו "אישור" מעצמינו ומהסביבה להוריד הילוך. וכמורה ליוגה ומדריכת הכנה ללידה, העוסקת שנים רבות עם נשים בהיריון ולאחר לידה, אני מנסה להדגיש את ההזדמנות החשובה שבתקופה זו. זוהי תקופה המאפשרת לנו רגע לעצור. לשים לב לגוף המשתנה, ללמוד לאהוב את המשקל המתווסף, לשים לב לנשימה שעלולה להתקצר בהיריון. לנסות להאריך אותה, להדגיש את קצה הנשיפה, את הרווח שבסופה, את ההזדמנות לעצור רגע בקצה הנשיפה. יש לנו הזדמנות לגיטימית לעצור, להרפות, לוותר ולהתמסר. ובתוך הרווח הזה שאנו יכולות ליצור לעצמינו, טמונה הזדמנות נוספת: אנו יכולות להתחיל לברור את מה שמתאים לנו כרגע ומה שאינו מתאים.

אילו סיפורי היריון ולידה מלווים את חיי? האם הם תומכים בי? האם הם מקשים עלי? התמיכה בהיריון ובלידה מתחילה הרבה לפני ההיריון הראשון שלנו. כולנו שמענו את סיפורי הילדה שלנו עצמינו, של האחים והאחיות שלנו, קרובינו וכדומה. כל סיפור כזה נטמע בנו ומלווה אותנו אל ההיריונות והלידות שלנו. אך אם אנצל את ההזדמנות של פסק הזמן הטמונה בהיריון, אוכל לאפשר לעצמי סוג של "דיאטה" למחשבות. האם הסיפורים האלו תומכים בי? או האם הם מקשים עלי, מפחידים אותי.

יש לי הזדמנות לעצור רגע, להתיישב, לתרגל נשימה עמוקה כהכנה ללידה אך גם להשתמש בנשימה ככלי עזר חשוב מאוד להרפייה, להפחתת מתח ולאירגון מחדש של המחשבות שלי לגבי ההיריון שלי, הלידה שאעבור. כאשר אימא מספרת לביתה הקטנה את סיפור לידתה, היא למעשה כבר מיצרת מערכת תמיכה ראשונית בלידה העתידית של ביתה. אם הילדה גדלה אל תוך סיפורי לידה טובים, חיוביים, תפישתה את לידתה שלה תהיה בהתאם.

רובנו עוד נולדנו לאימהות שהיו בודדות בלידתן. בתי החולים היקצו וילונות בין יולדת ליולדת שלא זכו לתמיכה, משום שכניסת בן הזוג לא היתה דבר שבשיגרה. הן שכבו על גבן במיטות בית חולים רגילות וכל שנותר להן היה לבכות על כאבן הבודד ולחכות שזה כבר יגמר. הרבה מאוד סיפורי לידה של דור האימהות שלנו הם סיפורים כואבים. וכשהילדות גדלות אל תוך סיפורים נואשים, כאילו הלידה היא סבל עצום ומתמשך, שאינו נותן ליולדת דבר ומוטב שיגמר ומהר, אנחנו הרות מחדש דרך ההיריון שלנו את הסיפור הזה. אך כמו כל בחירה של נקודת מבט בחיים, כך גם בהיריון, אני יכולה להזדהות עם הסיפור או יכולה להתנתק ממנו. היוגה, שהיא במקורה תרגול של התודעה, מציעה לנו גם כאן, הזדמנות להתכנס אל עצמינו ולברור את מה שמתאים לי.

אפשר לדמיין שני סוגי מקורות למחשבות ולזכרונות שלנו. מקור אחד הוא המחסן. שם אנחנו אוגרים כל מה שנדמה שנצטרך. הרבה ג'אנק, גרוטאות ואולי כמה כלים לשימוש שוטף. מקור אחר הוא המעיין. שם נמצא רק מה שיהיה לטובתי. שיתמוך בי ויקדם אותי בדרכי. אני יכולה להקשיב לסיפור לידה של אישה המספרת לי ולהבין שזהו סיפורה שלה. אני נמצאת במקום אחר, יש לי כלים אחרים להתמודדות ואני יכולה לקחת מהסיפור רק את מה שמתאים לי. מה ששייך לה, שהיה קשה בשבילה, שהחליש אותה, אשים במחסן. זה קיים שם. זה לא נעלם ואני יכולה לפתוח מידי פעם את הדלת, להציץ על מה שנמצא שם ואולי אף להשתמש בזה אם זה יהיה לטובתי. ואת מה שמתאים לי מהסיפור שלה, מה שיחזק אותי ויתמוך בי, אניח במעיין וכשארצה, אקח משם את מה שירווה אותי.

הלידה היא תהליך עוצמתי. לפעמים, חוויה גדולה מלהכיל. נשים מספרות לי את סיפור לידתן של הילד בן הארבעים או החמישים ודמעות ניקוות בעיניהן. יש בתהליך הלידה חוויה להכיל חיים שלמים.

גם אם סיפור הלידה שלנו עצמינו לא דמה לתסריט שהכנו במהלך ההיריון, יש לי אפשרות לקחת ממנו את מה שיחזק אותי. במקום לכעוס על עצמי, על הצוות, על בן הזוג שלי, אני יכולה להתידד עם הסיפור האישי שלי. לקחת למעיין את מה שלמדתי שם על עצמי, לזרוק למחסן את כל מה ש"קרה אך לא היתה לי שליטה". וכשאספר את הסיפור לבת שלי שביום מן הימים תלד גם היא, או לבן שלי שילווה בעתיד את בת זוגתו ללידה שלהם, אהיה שלמה עם הסיפור ואוכל לתמוך בהם בלידתם שלהם.
למדור סיפורי הלידה עם דולה, למעלה מ-20 סיפורי לידה בתמיכה

*מירה ארצי פדן, מורה ליוגה להריון, לאחר לידה ולנשים, תלמידה של גילה ציון. מלמדת בדיאדה, במכללת וינגייט ובאופן פרטי. מדריכת הנקה והכנה ללידה. ממחברות הספר 'טבעי ללדת'. 050-3777124

שלח אימייל למירה ארצי-פדן
למאמר אודות 'תסריט לידה' – 'בלידה הזאת כבר היינו' באתר 'אמנות הלידה'
לסיפורי לידה באתר 'אמנות הלידה'
לאתר סיפורי הלידה של נועה ברקת