למרות שהלידות שלי היו קלות ומהירות יחסית, ללא סיבוכים ובעלות תוצאות מרנינות – תינוקות בריאים ומקסימים – למן הלידה הראשונה שלי ליוותה אותי תחושה קשה מאד בקשר אליהן. חשתי שלא טוב הדבר שלידת ילדי, אירוע כל כך משמעותי ומרכזי בחיי ובחיי נשים כה רבות, יהיה מלווה בתחושת בדידות, עלבון וכאב כל כך עמוקה. חשתי שחווית הלידה נגזלה ממני. חשתי שהייתי לכל היותר שחקן משנה בדרמות הגדולות ביותר של חיי. ובעיקר חשתי שחייבת להיות אפשרות אחרת. רציתי שחווית הלידה של בתי תהיה נפלאה, מספקת ושלמה, שבשעת הלידה היא תהיה מוקפת באהוביה ואוהביה, שתהיה לה אפשרות בחירה ושליטה על מהלך העניינים במידה שהיא תרצה בכך, שהלידה תהיה שלה.

עם תחושות אלה התעמתתי במהלך לימודי תמיכת הריון ולידה בקורס של גילה רונאל במכללת מדיסין. למדתי שקיימת דרך אחרת, ואני יכולה לקחת חלק בשינוי. רבות התלבטתי בבחירת נושא לעבודת הגמר. מרגע שהנושא עלה על הפרק נשביתי בקסמו, והוא העסיק אותי הגותית ורגשית.

חשבתי שבקלות רבה אמצא חומר רקע בנושא כל כך חשוב ומרתק, אבל נכונה לי הפתעה לא נעימה כלל: ימים רבים של חיפושים בספריות, לילות של גלישה באינטרנט, דוא"ל אינסופי המכיל בקשה להפנות אותי למקורות רלוונטיים - כל אלה הניבו איזכורים מעטים ביותר לתפקיד אם האם בלידה בה בתה יולדת.

פרופ. Robbie Davis-Floyd מגושן קולג' שבטקסס כתבה לי באדיבות רבה שלא ידוע לה על מחקר כלשהו בתחום זה, אך ציידה אותי בכתובות של מיילדות שיילדו את בנותיהן, ומתוכן ד"ר Mary Sharp, הייתה האחת שענתה לי, סייעה לי רבות, ומאז אני שומרת איתה על קשר יקר מאד.

שאלתי את עצמי מה הסיבה לכך שאין מחקר העוסק בסוגיה זו, והתשובות שנתתי לעצמי הן שתיים: יתכן והאמהות אינן נוכחות בלידות של בנותיהן, וכן, יתכן שהנושא לא נמצא חשוב דיו למחקר, ואף זה נושא למחקר בפני עצמו. איך יתכן שיש מחקרים על תפקידה והשפעתה של תומכת-אשה במהלך הלידה, יש מחקר על תפקיד אם האם במהלך משכב הלידה, אבל בלידה עצמה – אנחנו, האמהות-הסבתות, נעלמות? האם זה מפני שאנחנו סומכות על הרופאים ועל בתי החולים בעיניים עצומות? האם אנחנו פשוט רגילות לעשות את מה שאומרים לנו, ואומרים לנו שבחדר הלידה אין לנו תפקיד ואין לנו מקום? האם אנחנו מרוצות בסתר ליבנו מהמצב כי זה מאפשר לנו לא להחשף לכאב והסבל הפיזי של יקירתנו, ובנוסף חוסך מאתנו עימות פוטנציאלי עם המערכת הרפואית? מאז התחלתי להתענין בנושא, אני שואלת נשים רבות האם הן מעוניינות בנוכחות אימן במהלך הלידה. התשובה הקבועה היא: "לא" פסקני, והנימוקים רבים ושונים: "אני אדאג לה יותר מדי", "היא תלחיץ אותי", "אנחנו לא מסתדרות". וגם זה נושא מעניין למחקר.

עם זאת, בשנים האחרונות, עם השינויים שחלים בגישות ללידה, עם הפקעתה המסוימת מבלעדיות בית החולים ועם ההבנה שלאשה המבוגרת יש תפקיד חיוני במשפחה ובחברה, אני שומעת על יותר ויותר אמהות שליוו את בנותיהן בלידה. מה מניע אמהות אלה ליטול חלק פעיל בלידת הבנות ומה התנאים המאפשרים זאת? מה הציפיות, מה התוצאות ומה המסקנות מהתנסות כזאת? שאלות אלה אנסה לבדוק בעבודתי.

בכתיבת עבודה זו סייעו לי נשים מופלאות, שללא עזרתן העבודה לא היתה נולדת: בראש ובראשונה גילה רונאל, מורתי למקצוע ליווי ותמיכת לידה, שפתחה לי דלת לעולם חדש והראתה לי שאפשר גם אחרת; חברתי הטובה רבקה רייכר-עתיר שעזרה לי להגות את הרעיון לנושא המחקר והדריכה אותי במבוכי הכללים של עבודה מסוג זה, פתחה בפני את הספריה שלה, המריצה ועודדה; אביבה גרבוסקי-נואה, דולה, וכן המיילדות אילנה שמש ולסלי וולף מישראל וד"ר מרי שרפ מקנדה שתובנותיהן כיוונו אותי בבניית השאלון שהוא לב העבודה; פרופ. רובי דייויס-פלויד שעזרה לי ביצירת קשרים עם מיילדות בחו"ל וכיוונה אותי למחקרים, ואחרונות חביבות – כל האמהות שנענו ושיתפו אותי במה שעבר עליהן כשליוו את בתן בלידה.

מבוא:

בשנים האחרונות מתחולל, ואף צובר תאוצה, שינוי בגישות ללידה. על אף שעדיין רווחת הגישה הרואה בלידה פרוצדורה רפואית גרידא, יותר ויותר תופסת מקום גישה הרואה בלידה תהליך טבעי שגוף האשה בנוי לעמוד בו, אירוע שהוא אבן דרך במהלך חייה של האם. הלידה היא שלה והיא זאת שאמורה להחליט על אופייה. כמו כן גוברת ההבנה שתמיכה של אדם קרוב היא חיונית ליולדת, לקשר הזוגי ואף לקשר המשפחתי כולו. הבנה נוספת שמתבססת והולכת היא שתמיכה של אשה שזהו מקצועה, תורמת לקיצור זמן הלידה ולחווית לידה מעצימה. זוהי הבנה חדשה-ישנה, שכן בחברות לא מתועשות של חקלאים ושל ציידים ומלקטים, האם היולדת זכתה לתמיכה לאורך כל הלידה. (Mothering the Mother, 1993). (עמ' 3).

עם הפתח חדר הלידה בפני "הציבור הרחב", ציפיתי לכך שחדר הלידה יפתח גם בפני האם שבתה יולדת; להפתעתי הרבה מצאתי שלא כך הוא הדבר. אמהות המלוות את בנותיהן בשעת לידה הן עדיין תופעה נדירה למדי, ועם זאת, יש לשער שהן הבנות והן האמהות עשויות לצאת נשכרות מהשתתפות האם בלידה של בתה.

המטרה של העבודה הנוכחית היא לבדוק השערה זו. כאמור, ולמיטב ידיעתי, עד כה לא נערך מחקר בנושא זה.

בנוסף להשערה סביבה התגבשה העבודה עניינה אותי עוד זווית: בזמן שהתגבש נושא המחקר, בתי עמדה בפני הלידה הראשונה שלה. עמדתי להיות תומכת הלידה שלה, ושאלתי את עצמי מה משמעות הדבר עבורי, ועבור כל אשה שחווה חוויה כזאת. הארכת תוחלת החיים מביאה לכך שאנחנו חיות עוד שנים רבות אחרי שאנחנו הופכות לסבתות, ובדרך כלל חלק גדול משנים אלה הן שנים פעילות ועתירות משמעות לגבי התפתחות הזהות הנשית שלנו. אנחנו אוספות זיכרונות שיזינו אותנו עוד שנים רבות. זיכרון כזה – של המצאות לצד הבת היולדת, הענקת תמיכה ואהבה ברגעים כל כך משמעותיים, נראה לי אבן דרך בבניית זהות הסבתא שהיא חלק מהזהות הנשית.

כל אלה הביאו אותי להתמקד בשאלה מה עובר על אם שמלווה את בתה בשעת לידה, מה תרומת החוויה להוויתה?

בחרתי לראיין אמהות שליוו את בנותיהן בלידה (כאלה שמלאו תפקיד מעשי וכאלה שצפו בלבד), לבדוק מה הדומה ומה השונה בחוויה הפרטית של כל אחת מהן. ראיונות אלה וניתוחם הם הצוהר שאני פותחת למחקר עתידי בתחום זה.

רקע:

סצינת הלידה עברה במהלך הדורות שינויים רבים: החל מהלידה כאירוע נשי מובהק שבו נטלו חלק נשים הקרובות ליולדת בעוד הגברים, ואף אבי התינוק, אינם רשאים להתקרב ליולדת עד לסיומה של הלידה. המשך בלידה כפרוצדורה רפואית שנתפסה כאירוע מסוכן המחייב התערבות רופא, מכשור מיוחד ושימוש במשככי כאבים. בדרך נשים לא הורשו ללמוד מיילדות בבתי ספר לרפואה, והידע העממי שהיה נחלתן של נשים נעשה מקצועי ומסווג. בנוסף, הלידה עברה מהבית הפרטי לבית החולים ונתפסה כאירוע פתולוגי. במאה ה20- התבססה התפיסה כי הלידה אינה אירוע אישי אלא "תהליך" שמתרחש במרחב הציבורי (בית החולים). נשים הורדמו וילדו את תינוקותיהן כשהן ישנות; האמונה היתה שהמדע, ה"קדמה", טובים ובטוחים יותר, המחיר: איבוד הבטחון של היולדת בגופה וביכולת הנפשית שלה להתמודד.

בשנות ה60-, ימי פריחת הגל השני של התנועה לשחרור האשה, החלו נשים ללמד נשים על תהליך הלידה. מיילדות החלו לחנך את הנשים ללידה אחרת, והמגמה של שיבה ללידה טבעית ריכזה סביבה אוהדים. גם רופאים אנשי מקצוע כמו לבואיה דגלו בחינוך ללידה. הידע שנצבר ונחשף איפשר לנשים לחזור ולקחת אחריות על הלידה.

תנועות המחאה של שנות ה60- פתחו בפני גברים את דלת חדר הלידה; צורכיהן הנפשיים של היולדות נתפסו כצרכים ממשיים שיש להיענות להם. אבות לעתיד ליוו את בנות זוגם אל חדרי הלידה כחלק מהשינוי הכולל שעבר על התא המשפחתי בעולם המערבי: המשפחה הפכה משבט גדול לתא גרעיני מצומצם; בני זוג הוזמנו למלא את החלל ולתמוך בנשותיהם פיזית ורגשית לקראת, במהלך, ולאחר הלידה.

על אף שכיום קיימת הכרה בצורך שיש ליולדת בנוכחות של אשה מבוגרת ומנוסה במהלך הלידה, נוכחותה של הסבתא בשעה שבתה יולדת אינה מובנת מאליה. הדבר מוסבר בחוסר הנסיון של רוב הנשים המבוגרות בנושאי לידה, במרחק הגיאוגרפי והנפשי בין הבנות לאמהות ובשינוי מבנה המשפחה. את תפקיד האם בלידה ממלאת הדולה, במקרה שאכן יש ליווי של דולה בלידה. עם זאת, קיימים ניצנים של נוכחות אם האם בלידה.

קיימים מחקרים רבים באשר לתרומה של השתתפות בן-הזוג בלידה, לתרומת הדולה, ואפילו תרומת הנוכחות של אשה אחרת בלידה, ולו כצופה בלבד. לעומת זאת לא נערכו מחקרים העוסקים בנוכחות הסבתא העתידית בלידה, ובודאי לא מחקרים כאלה, שהסבתא המלווה היא נושא המחקר. סיבה אפשרית לכך היא שסבתות המלוות את בנותיהן בלידה הן תופעה נדירה מאד שנתפסת עדיין כקוריוז; סיבה אפשרית אחרת היא שרוב המחקרים מסוג זה מתמקדים מטבע הדברים ביולדת, ועוד סיבה אפשרית היא שסבתות כאלה, שכבר אינן יולדות אך עדיין לא הגיעו לגיל הזהב, אינן נושא אופנתי למחקרים.

אני בחרתי להתמקד בקבוצה זו ולנסות לבדוק מה מניע אמהות ליטול חלק פעיל בלידה בה בנותיהן יולדות ומה התנאים המאפשרים זאת, מה הציפיות, מה התוצאות ומה המסקנות מהתנסות כזאת.

תכנית המחקר: קבוצת המחקר

המחקר התבסס על ראיונות עם שש אמהות מלוות תוך שימוש בשאלון מודפס. הראיונות התקיימו בבתי האמהות המלוות, ובוצעו על-ידי המחברת, לאחר תיאום מוקדם.

לצורך בניית השאלון, אותרה קבוצת מיקוד שהיתה מורכבת ממיילדות ודולות. חברות בקבוצה זו נשאלו שאלות פתוחות שהיוו בסיס לבניית השאלון ודרכי ניתוחו.

קבוצת המחקר אותרה באמצעות האינטרנט ובעזרת רשת חברתית, וכללה נשים מהמעמד הבינוני-גבוה, בעלות השכלה תיכונית ועל-תיכונית.

בקבוצה השתתפו שתי נשים שאין להן כל קשר מקצועי ללידה, וארבע נשים עם נגיעה מקצועית כלשהי ללידה, אם ישירה ואם עקיפה: אשה אחת שמטפלת ברייקי, דולה אחת, אחות אחת ומיילדת אחת. נשים אלה, שכבר לקחו חלק בלידות אחרות, הרגישו הבדל בין לידות אחרות לבין הלידה של בתן. מלבד המטפלת ברייקי, שלא ליוותה לידות אחרות, כולן דאגו למיילדת פרטית בנוסף לתמיכה שהן נתנו. יש לציין שגם המיילדת נעזרה בחברה מיילדת.

חלק מהנשאלות, שיש להן נגיעה למקצועות רפואה ומיילדות לקחו חלק פעיל בלידה, (=להלן קבוצה 1), וחלקן ללא נגיעה למקצועות הלידה השתתפו בלידה כצופות, (=להלן קבוצה 2).

השאלון:

השאלות חולקו לארבעה פרקים, כשכל פרק בודק היבט אחר של משמעות ההשתתפות בלידה עבור הסבתא המשתתפת:

פרק ראשון: ההשתתפות בלידה בה הבת יולדת, ומניעים

מה הביא אותך להיות נוכחת בלידה בה בתך יולדת?

מי השתתף בקבלת ההחלטה על נוכחותך בלידה, ואיך התקבלה ההחלטה?

האם יועד לך תפקיד מסוים בעת הלידה בה בתך ילדה? מהו?

האם את, כיולדת, רצית שאמך תהיה נוכחת בלידה, והאם היא היתה נוכחת בלידה?

האם יש לך קשר מקצועי כלשהו ללידה – את מיילדת, תומכת-לידה, עוסקת באחד ממקצועות הסיוע או הריפוי?

אם כן, האם חשת בהבדל בדרך עבודתך כאשר יילדת אשה שאינה בתך לעומת במקרה בו יילדת את בתך? מה היה ההבדל?

פרק שני: לידה כנושא של נשים

מה לדעתך הקשר בין השתתפותך בלידה בה בתך ילדה לבין הלידות בהן את ילדת?

כשאת נוכחת בשעה שבתך ילדה – מה קיבלת עבור עצמך?

מה קיבלה בתך?

מה עבר עליך למול כאבי הלידה של בתך?

מה היתה עמדת בן הזוג של בתך?

מה היתה עמדת בן זוגך? (אם את ללא בן זוג, מה את מעריכה היתה עמדתו?)

האם יש לך עניין להשתתף גם בלידה של כלתך?

יש הטוענים שלידה היא "עיניני נשים". האם את מזהה התעניינויות נוספות שלך שאפשר להגדירן כך?

פרק שלישי: על יחסי הגומלין בין הסבתא המיועדת והאחרים

מה לדעתך הקשר בין היחסים שלך עם בתך ובן זוגה, לבין השתתפותך בלידה?

אילו קשיים התעוררו בשעה שבתך ילדה והיית שם?

קשיים בינך לבינך

קשיים בינך לבין בתך

קשיים בינך לבין אחרים שהיו שם, בן הזוג, למשל?

קשיים בינך לבין הצוות הרפואי?

קשיים אחרים?

מה לפי הרגשתך היה היחס כלפיך מצד:

בתך

בן זוגה

אחרים שהיו בלידה

הצוות המקצועי

פרק רביעי: החכמה שלאחר מעשה

מה נתנה לך ההשתתפות? האם זה תאם את ציפיותיך?

האם תמליצי לחברותיך להשתתף בלידה של בנותיהן ולמה?

אם היית משתתפת שוב בלידה בה בתך יולדת, האם יש דברים שהיית משנה?

איך השפיעה השתתפותך בלידה על בתך במהלך הלידה?

מה הניבה השתתפותך בלידה לקשר עם הבת?

האם השתתפותך בלידה השפיעה על הקשר עם הנכד או הנכדה?

האם יש צורך בהכנה ללידה גם לסבתא המיועדת?

מה צריך לכלול בהכנה?

האם יש משהו שנראה לך חשוב ולא שאלתי עליו?

דיון

ככלל, החוויה של ליווי הבת בלידה נתפסה כחוויה חיובית ביותר. בחלק מן התשובות ניכרה חלוקה ברורה בין הקבוצה שיש לה קשר כלשהו למקצועות הלידה (קבוצה 1) לבין הקבוצה שאין לה קשר למקצועות אלה (קבוצה 2). המטפלת ברייקי נמצאה על קו התפר, כשברוב השאלות בהן היתה חלוקה ברורה לקבוצות היא השתייכה לקבוצת המשתתפות הפעילות.

בתשובות לשאלות הפרק הראשון – השתתפות בלידה בה הבת יולדת, ומניעים – החלוקה לשתי קבוצות היתה ברורה ובולטת ביותר, והופיעה לגבי כל השאלות בפרק זה. בקבוצה 1 הנוכחות בלידה נבעה מהקשר בין האם המלווה לבת היולדת, כשהכלים המקצועיים מהווים חלק מכלל הכלים של האם. השתתפות האם בלידה היתה מובנת מאליה, למרות שלא התקבלה החלטה מסודרת. הנשים השתמשו בביטויים "היה הכי טבעי בעולם להיות שם", "היה ברור שאהיה נוכחת בלידה", "היה ברור גם שאמלא תפקיד פעיל בלידה", "אני מילדת טובה ורציתי להעניק את זה לבת שלי", "הרגשתי שיש לי כלים לעזור לה", "הקרבה למקצוע היוותה גורם".

בקבוצה 2 הנוכחות היתה מקרית, ככה יצא. הנשים השתמשו בביטויים "הגעתי ללידה במקרה", "הגעתי ללידה בטעות".

מעניינת ביותר ההתייחסות לשאלה האם את, כיולדת, רצית שאמך תהיה נוכחת בלידה. הנשים בקבוצה 2 (צופות בלבד) לא היו מעוניינות בהשתתפות אמן בשעה שהן ילדו. התשובות היו מאד פסקניות: "בוודאות לא הייתי רוצה", "הייתי מתביישת".

קבוצה 1 (משתתפות פעילות), לא דחו את הרעיון על הסף, מלבד אחת (המילדת), שבזמן השיחה, תוך מתן התשובה השלילית, הרגישה אי נוחות וצורך להסביר את עצמה: "כשלמדתי בבית ספר לאחיות, ראיתי את האמהות ששומעות את הבנות שלהן יולדות. ראיתי את הסבל של האמהות ולא רציתי את הלחץ הזה בלידה שלי". שלשת האחרות אמרו בין היתר: "אילו היתה אפשרות – הייתי רוצה שאמא תהיה. היינו מאד קרובות", "אילו היתה אפשרות לנוכחות של אמא בלבד (ולא בן זוג), יכול להיות שהייתי רוצה בנוכחותה. אני לא בטוחה", "יכול להיות שכן, אבל מערכת היחסים היתה אחרת לגמרי".

בתשובות לשאלות הפרק השני - לידה כנושא של נשים, היתה חלוקה בין שתי הקבוצות בשאלות שנגעו לעצם הלידה: בשאלה שבדקה את הקשר בין השתתפות האם בלידה בה בתה ילדה לבין הלידות בהן היא עצמה ילדה. קבוצת הצופות (קבוצה 2), ציינו שהבת ידעה יותר אודות הלידה ושלטה יותר על תהליך הלידה: "הרגשתי שלע. יש הרבה יותר אינפורמציה והרגשתי שאין לי מה לתרום"; "נדהמתי מההחלטיות של ל., היא היתה בשליטה כל הזמן, ידעה כל הזמן מה קורה, ורצתה שהלידה תתנהל בדיוק כפי שהיא חושבת לנכון". גם המטפלת ברייקי ציינה שלבת היו "דרכי התמודדות שונות (משלה)".

בעוד אמהות אלה מיקדו את ההבדל בין הלידות בבת היולדת, האמהות המעורבות מקצועית עסקו יותר בתרומתן שלהן להבדל בין הלידות. הן רצו לאפשר לבת לידה מוגנת יותר: "רציתי לאפשר לבתי את הלידה הטובה ביותר, את כל ה"ויטמין P" האפשרי"; לידה פחות "מוסדית" : "רציתי שהלידה תהיה "שלה" ולא של הצוות המקצועי. בקיצור, רציתי שהכל יהיה אחרת מהלידות שלי"; ובנוכחותן תרמו לכך, גם מן האספקט המקצועי.

גם בשאלה שבדקה מה עבר על האם המלווה למול כאבי הלידה של הבת, ניכרה חלוקה לשתי קבוצות: בקבוצה 1 (בעלות הנגיעה למקצועות המיילדות), היה חשש מפני הכאבים של הבת, כל האמהות השתמשו בכלים המקצועיים שלהן כדי להקל על הבת, וזה עזר להן עצמן להתמודד: "זה שהיה לי כלי לעזור לה (רייקי), עזר לי"; "היו לי כלים לעזור לה והיה לי תפקיד. לא נשאבתי לתוך הכאב שלה – לא הרשיתי לעצמי, כדי לא לפגוע בתפקוד שלי"; "שמחתי שבחרתי את המיילדת, שאותה הכרתי ועליה סמכתי".

בקבוצה 2 (צופות), האמהות שמחו שהיתה דרך להקטין את הכאב (אפידורל) ושהבת ידעה מה לעשות: "ידעתי שאני לא יכולה לעזור, אבל שמחתי של. יודעת מה לעשות".

בשאר השאלות בפרק זה לא היתה חלוקה לקבוצות. כל אם קיבלה מההשתתפות בלידה משהו אישי ושונה: "הרגשתי שהייתי נוכחת בנס, שכל החיים שלי התחדשו"; "אני מרגישה שהנכדה, שבלידתה נוכחתי, היא יותר נכדה שלי מהנכד, הבכור, שבלידתו לא השתתפתי"; "הרגשתי שהייתי נוכחת בתהליך פלאי, חד-פעמי, קרוב לבריאה. הלידה עצמה – מפעימה. הרגשתי קרבה גדולה מאד לבת"; "הרגשתי חיזוק של האמהות שלי, וגם של המקצועיות שלי. קיבלתי חוויה חד-פעמית ומופלאה, שהתווספה למאגר הזכרונות והחוויות הנשיות שלי. הרגשתי עוצמה"; "נוצר קשר מיוחד עם הבת".

מלבד אם אחת (מקבוצה 2, הצופה) אשר חשבה שבתה לא קבלה הרבה מנוכחותה בלידה, כל האחרות העידו שהבנות חשו "בטחון"; "אושר"; "אהבה"; "מאד עזר לה שהייתי לידה".

עמדת בני הזוג של היולדות כלפי נוכחות אמהותיהן התפרסה על פני הטווח של "לא התנגד", דרך "שמח לנוכחותי" ועד "רצה מאד". אף בן זוג לא הביע התנגדות לנוכחות האם בלידה.

כל בני הזוג של האמהות המלוות תמכו בהשתתפותן בלידה. במקרה אחד, שבן הזוג לא היה בחיים, האם המלווה היתה בטוחה שהוא היה תומך ברעיון.

בנוגע להשתתפות בלידה של הכלה, האמהות היו זהירות מאד: "מאד הייתי רוצה אבל אני לא מאמינה שאוזמן", "אם יזמינו אותי – ברצון, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה"; "תלוי מי היא תהיה. אם היא תבקש, ואם אוכל למלא תפקיד מועיל – אשתתף. צריך את ההסכמה של שני בני הזוג. בעצם, אני לא יודעת"; "בשום אופן לא ארצה לגרום לאיזה שהוא מתח או אי נוחות, אבל אם היא תרצה, אהיה מאושרת"; "אם היא תסכים, למה לא". אם אחת ליוותה את כלתה והחוויה היתה טובה: "השתתפתי בלידה של כלתי, וגם ליוויתי את ההריון. ההרגשה היתה נהדרת".

למרות שחלק מהנשים היססו בתחילה, וחלקן חשבו שאין להן התעניינות נוספת המייחדת אותן כנשים – "היום זה לא כל כך בולט, כי הכל נפתח והתערבב"; "היום הגבולות מטושטשים"; "אני חושבת שהיום כבר אין משהו מיוחד" – בסופו של דבר כולן הגדירו תפקידים "נשיים" נוספים: "הצד הרגשי של החיים, הקשר עם עולמות הנפש, עומק של יחסים"; "החינוך היומיומי של הילדים נופל על האמא"; "אני לא מכירה בין גברים חברויות כמו בין נשים"; "ניהול המשפחה, שמירה על קשרים במשפחה, החזקת הקן"; "במידה רבה אופי התנהלות המשפחה נקבע על ידי האם"; "אולי הנשים יותר שומרות על קשרים במשפחה. גם קניית מתנות".

בפרק השלישי - יחסי הגומלין בין הסבתא המיועדת והאחרים, נבדקה השאלה מהו, לדעת האם המלווה הקשר בין יחסיה עם בתה ובן הזוג של הבת לבין השתתפות האם המלווה בלידה, וכן קשיים שונים שהתעוררו במהלך הלידה.

כל האמהות העידו שהקשר עם הבת ובן-זוגה טובים, "יש חוויה בסיסית שקושרת"; "בהווה היחסים מצוינים. ל. מאד פתוחה וזה מאפשר קירבה. עם ג. היחסים טובים וקורקטיים. הוא טיפוס יותר סגור"; "זה פועל יוצא"; "ההשתתפות נבעה מאופי היחסים בינינו"; "היחסים בינינו הם קודם כל יחסי אהבה וכבוד הדדי. אני חושבת שהבטחון שלהם שלא "אשתלט" על הלידה אלא אהיה ברקע עם כל מה שיש לי להציע, היה גורם קובע להשתתפותי בלידה"; "זה חלק מקשר טוב. במשפחה שלי לא דיברו, ואני החלטתי לדבר עם הילדים על הכל. היתה פתיחות".

באשר לקשיים שהתעוררו במהלך הלידה – האמהות מקבוצה 2 - הצופות העידו שלא חשו קושי בינן לבין עצמן, לשלש נשים בקבוצה 1, בעלות הנגיעה למיילדות, היו קשיים שונים, "היה קושי בעניין האיפוק. חשבתי שדברים צריכים להעשות אחרת, אבל לא עמדתי על דעתי (הלידה היתה קשה)"; "היה לי קשה מאד כשהראש התחיל לצאת והבת צעקה מכאב"; "בגלל שאני יודעת מה יכול לקרות, היה הרבה לחץ, דאגה", ובלידה הקלה ביותר, שהיתה גם הטבעית ביותר, האם אמרה שלא התפנתה להרגיש קשיים קי היתה מאד ממוקדת בצרכי הבת ובמה שצריך לעשות.

אם אחת בקבוצה 1 ואם אחת בקבוצה 2 ציינו שלא חשו בקושי ביניהן לבין הבת. שאר הנשים חשו קשיים שונים: האם הצופה שחשה קושי חשה אותו כשבתה התעמתה עם המיילדת. שאר הנשים (הפעילות) חשו בקושי כשהבת ביקשה להפסיק את הרייקי, כשהאם נעלמה משדה הראיה של הבת או שהבת לא חשה במגע של האם, או כשהבת ביקשה מהאם להפסיק ללטף לה את הפנים.

לא התעוררו קשיים עם בן הזוג, מלבד הערה שבן זוג אחד היה לחוץ ופחות תיקשר, ובן זוג אחד שלא יכול היה להשאר לאורך כל הלידה.

כל הנשים ציינו שלא היו קשיים ביניהן לבין הצוות הרפואי, ושלש מהנשים מקבוצה 1 (מלבד המטפלת ברייקי), ציינו את הצוות לטובה. חשוב לציין שנשים אלה היו מעורבות בבחירת הצוות הרפואי.

באשר לקשיים אחרים, המטפלת ברייקי ציינה ש: "דאגנו האם אנחנו לא מסכנים את העובר בלידה הטבעית, הלידה היתה ארוכה מאד. היתה גם עייפות פיזית".

בפרק זה נבדק גם מה הרגישה האם המלווה לגבי היחס כלפיה מצד הנפשות הפועלות במהלך הלידה. לא היתה חלוקה לקבוצות. היחס כלפי האם מצד הבת הוגדר כחיובי, הבת "שמחה", "חשה בטחון", "בכלל, מה שהתרחש בחדר הלידה תאם את מה שקורה בחיים. ל. לא נתנה להתערב"; "היא בעיקר ביקשה דברים מסוימים. לעשות משהו, להפסיק, לעשות אחרת"; "היחס שלה כלפי היה יחס לאמא, לא למיילדת"; "י. היתה מאד ממוקדת בלידה, היא סמכה עלי ש"אספק את הסחורה". שתינו עוסקות ברפואה משלימה והיא סמכה עלי גם דרך הקשר הזה"; "היה בסדר. יצאתי בהרגשה מאד טובה".

היחס מצד בן הזוג תואר מקורקטי ועד טוב. בשתי הלידות שבן הזוג לא נכח לאורך הלידה כולה, הוא היה מרוצה שבת הזוג לא לבד. אחד הרגיש שנוכחות של אנשים נוספים "מצד היולדת" שחררה אותו במדה מסוימת: "היה עוד מישהו לצעוק עליו", אחד הרגיש שנוכחות האם אפשרה לו להתרכז בצרכים של היולדת מבלי להיות דרוך.

אחרים שהיו בלידה תוארו כ"דולה נחמדה", "בסדר גמור". באחת הלידות נכח גם אביה של היולדת (בן הזוג של האם המלווה), אשר "זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי מהצד המקצועי, כדולה, ומאד התרשם. הוא גם התפעל מהתפקוד שלי כאמא, כי היה לו חשש שיהיה לי קשה".

אם אחת חשה ש"עם המיילדת כמעט שלא היתה אינטראקציה, לא אשה חמה. לדעתי יולדת זקוקה ליותר רוך. הרופא אפילו לא ענה ל"ערב טוב" ". שאר הנשים תיארו יחס טוב כלפיהן מצד הצוות: "כולם קיבלו אותי יפה מאד. חששתי שאפריע ושיגידו לי לצאת, אבל התיחסו לנוכחותי כמובן מאליו והיה מאד נעים"; "היחס היה בסדר גמור, אולי בגלל שכבר התרגלו אלי, אולי בגלל ששני רופאים שם הם חברים שלנו"; "מיילדת שהיא חברה שלי באה מהבית. זה מאד הקל עלי.

הצוות מאד פירגן"; "הצוות המקצועי כלל מילדת פרטית שהתפיסות שלה לגבי לידה תאמו ב100%- את התפיסות של בתי ושלי. היא מאד שמחה לשתף אתי פעולה, והלידה, אכן, היתה מופלאה"; "בסדר גמור, אנחנו מכירות הרבה זמן. היה גם קשר מקצועי בעבר".

בתשובות לפרק הרביעי - "החכמה שלאחר מעשה", שבדק את השפעת החוויה על האם המלווה לאחר זמן, גם לא נמצאה חלוקה המבחינה בין קבוצות המחקר. לגבי שאלות מסוימות היתה תמימות דעים, ולגבי שאלות אחרות – כל אם קיבלה משהו אחר מההשתתפות בלידה: תחושה של השתתפות בנס, של התחדשות החיים של האם המלווה, "מה שההשתתפות נתנה לי הוא שזו הנכדה שלי (הדגשה של האם). הערכה לל. על העמידה על שלה"; חוויה מדהימה, חוויה מתקנת, תחושת עוצמה. כל האמהות ציינו שלא היו להן ציפיות למה שהן תקבלנה מההשתתפות בלידה.

היתה הסכמה גורפת באשר להמלצה לחברות להשתתף בלידה של הבת, אם כי בתנאים מסויימים: להשתתף, על פי מערכת היחסים בין האם לבת, ואם האם מסוגלת לעמוד בסיטואציה של חדר הלידה ולא להפריע לבת לחוות את חוויתה שלה.

שתי אמהות היו משנות משהו אילו השתתפו שוב בלידה בה בתן יולדת. אחת אמרה: "אסתום את הפה לחלוטין, כי בתי יודעת מה לעשות", ואחת היתה רוצה לידה בלי אפידורל, אם זה יתאפשר.

כל האמהות חשבו שלנוכחותן במהלך הלידה היתה השפעה חיובית על הבת: "ההוויה שלי הקרינה "טוב" על בתי"; "אנחנו קרובות. אנחנו חברות, אבל עדיין אני אמא שלה, ושם הייתי כאמא"; "בתי היתה ברגיעה מוחלטת, הרגישה שיש מי שדואג ושומר וזה איפשר לה התמסרות ללידה"; "בתי ידעה שהיא תקבל ממני את מה שהיא צריכה, שאתמוך בהחלטות שלה, ולכן היא היתה פטורה מהתגוננות ומהתעסקות בצרכים שלי וברגשות שלי. היה מאד ברור שזה הארוע שלה, והיא היתה פנויה להתמקד בלידה "; "רווח לה שהיא לא לבד כשבן זוגה נאלץ ללכת. היא סמכה עלי והרגישה חופשית להגיד לי מה לא מוצא חן בעיניה. אני חושבת שבסך הכל היה לה טוב שהייתי איתה"; "בתי קבלה הרבה בטחון, אהבה, קיבלה להיות במרכז באופן טוטאלי".

הקשר עם הבת העמיק והשתפר, אם כי שתי אמהות ציינו שיש קשר דרך הילדים (הנכדים) ואולי לאוו דוקא דרך הלידה.

היתה הבחנה מסוימת בתשובות לגבי השפעת ההשתתפות בלידה על הקשר עם הנכד או הנכדה. ההבחנה הייתה בין קבוצות של סבתות לנכד או נכדה ראשונים או שניים.

סבתות לנכד נוסף הרגישו השפעה של ההשתתפות בלידה על הקשר, וכך גם סבתא אחת לנכדה ראשונה. אחת הרגישה שאינה יכולה להשוות כי זאת נכדה ראשונה, ואחת ראתה את התרומה לקשר בקרבה במגורים.

כל האמהות חושבות שטוב שסבתא מיועדת תעבור הכנה ללידה, ומציעות לכלול בהכנה ידע כללי בתהליכים, ידיעה מה הבת מצפה ממנה, סיור מוקדם בבית היולדות יחד עם הבת, הקניית מושגים בסיסיים של חדר הלידה וטכניקות של עזרה לבת אם הבת מעוניינת.

שלוש נשים רצו להוסיף לשאלות שנשאלו:

"אולי ההשתתפות בלידה היתה טובה כל כך כי זה בא בהפתעה. ילדתי פעמיים תינוקות שנפטרו בגיל ארבעה וחצי חודשים, משהו גנטי. לפני של. התחתנה עשיתי "בשבילה" בדיקות גנטיות. ג. ממוצא תימני וזה מקטין סיכון".

"אני חושבת שבלידה, האינפורמציה לגבי המצב צריכה להנתן לעתים יותר קרובות: מה התהליכים. מה האופציות. הרגשתי שאנחנו "שואבים" את האינפורמציה. צריך לעזור לחשוב יחד. כאמא מלווה אני צריכה להיות נשאלת ולא לתת חוות דעת בהתנדבות".

"למרות שמאד הקפדתי לא להתערב בהחלטות של י. וש. בנוגע ללידה, היתה נקודה מסוימת בה התערבתי והיה לי מאד חשוב להשפיע. בת אחותי, שגם אותה ליוויתי בלידה, ילדה עם מילדת פרטית, וזאת היתה התנסות מיוחדת במינה. מאחר שידעתי איזו לידה י. רוצה, מאד המלצתי לי. להתקשר לאותה מילדת. י. די היססה, אמרה שיש לה אותי ולכן היא לא רואה את הצורך במילדת פרטית. ביקשתי שהיא תסמוך על שיקול דעתי ועל הנסיון שלי, אפשר להגיד שדי התעקשתי. בסופו של דבר י. קיבלה את דעתי והיא מאד שמחה על כך. לכן, עם כל המרחב שראוי לתת לבנותינו, כשיש משהוא שנראה לנו חיוני, אולי כדאי להתעקש עליו".

אחרית דבר:

מעשה הלידה הוא מעשה אשר עובר שינויים חברתיים ותרבותיים. היום, בחברה מערבית, הנחשבת לדמוקרטית, פלורליסטית ונאורה, יש דגש על חירות הפרט, ועל הבחירה החופשית. בחברה כזו יתכנו ברירות שונות לעיצובו של מעשה הלידה, כשאחת הברירות היא ה'לידה הבין-דורית' בה דנה עבודה זו.

נטילת חלק בלידה במעשה לידה בין-דורית, או השתתפות של אמהות בלידה בה בנותיהן הן היולדות, מהווה הרחבה של המהות הנשית הייחודית בו חלה שזירה של תפקידי הבת, האם והסבתא. שיאה של ההרחבה מתרחשת אצל האם – הסבתא, אשר בו זמנית 'מיילדת' את האמהות של בתה, ואת הסבתאות של עצמה.

בהמשך ניתן להרחיב מחקר זה ולהגדיל את המדגם, כך שיהיה מקום גם לניתוח סטטיסטי, ולאפשר גם ניתוח סטטיסטי בנוסף לניתוח איכותני. בשמחה רבה אשתתף ב"לידת" עבודה כזאת.

ביבליוגרפיה

רונאל, ג., ארצי-פדן, מ., כהן-ורדי, ע. (2002), טבעי ללדת, הוצ. כתר,: תל-אביב. 1.

Klaus, Marshall H., Kennel, John H. and Klaus, Phyllis, H (1993), Mothering the Mother. Perseus Books: Cmabridge, Massachusetts.

Sears W. and Sears M. (1994), The Birth Book. Little, Brown and Company: Boston, New-York, London.
רותי אורנוי היא דולה, תומכת לידה שליוותה את בתה בלידה, בעלת BA במדעי הטבע והחיים, רפלקסולוגית בכירה, ונטורופתית.
טלפון 050-7680125; 09-8985173

לאתר של רותי אורנוי - דולה, תומכת לידה, רפלקסולוגית בכירה ונטורופטית
בפסיכולוגיה B.A
טלפון: 6833287-050
שלחו אימייל לרותי אורנוי