טקסים לתמיכה בלידה, ביולדת וביילוד

מאת: שרית סלאי קדוש*

צילום: קרן לגזיאל

מבוא:

ספונה בביתי החם והמוגן, לצד האח הבוערת ואל מול המחשב – אני חושבת על זמנים עברו ועל אי הודאות שאפפה כל אספקט של חיים: האם אצוד את טרפי ויהיה לי מזון להאכיל את ילדיי ואשתי? האם המערה אותה מצאתי בטוחה מחיות טרף המבקשות לאכול אותי? האם אצליח להבעיר אש ולחמם את גופם של בני שבטי? האם תקבל האדמה את גידוליי הראשונים? האם יגיח ולד חי מבטנה של אשתי?

אני רואה את אבות אבותינו הקדמונים כשהם פונים לאלי השמש והירח, הגשם והאדמה: מרצים אותם, מרגיעים אותם ומעניקים להם מנחות. אני מתבוננת בהם, חסרי אונים אל מול טבע רוחש ומשתנה ללא הרף וללא כל חוקיות, תלויים בו באופן יומיומי וממשי ואני מבינה שטקסים, עבורם, הם צורך קיומי. בתוך אי הודאות בה חיו, היוו הטקסים אי של יציבות, סיכוי לשפיות, רגע של סדר בתוך כאוס אינסופי, עוגן של רוגע ונחמה.

היום, לכאורה זה אחרת. במציאות שמרכיביה הרבה יותר עקביים וקבועים: בית שניתן לדור בו שנים, חשמל ללא הפסקה, מים בשפע, גיוונים של מזון על מדפי המרכולים, עבודה מתמשכת, ביטוחים, פנסיה ותוכניות חיסכון – נדמה שאין כבר צורך בטקסים. אף פעם לא מזיק להתפלל ולבקש בקשות, ויום כיפור עדיין מהווה קונצנזוס, אלא שהטקסים איבדו את משמעותם האקוטית-קיומית ונחיצותם כבר איננה הכרחית.

כשאני ממשיכה וחושבת ומשווה בין זמנים, נדמה לי שתפקידם של הטקסים היום הוא הפוך. יצרנו חיים שלמים שנראים כמו קניונים בהם אין יום ואין לילה ושכחנו דווקא את המחזוריות. שכחנו לעצור. להכיל. לעכל. לשים לב לשינויים ולמעברים. להכיר תודה ולהסתגל. התרחקנו מקצבו של הטבע כל כך עד שאפילו בימי המחזור שלנו, כאשר אנחנו רוויות באדום, ממשיכות הנשים של היום "לתפקד" כרגיל, בקו ישר ורציף. הפכנו לחברה קווית, זכרית, שחיה באשליה שהיא יכולה בלעדי סנכרון עם הטבע. אשליה - מכיוון שאי הודאות לעולם לא תעלם, גם אם נבחר שלא להישיר אליה מבט.

מהו טקס ?

על פי מילון אבן שושן, מקור המילה טקס הוא יוני. taxis, כלומר: ארגון, סידור.מסיבה ערוכה בסדר ובתכנית קבועה מראש. חיפוש באנגלית אחר מילים מקבילות כ-ritual או ceremony מראה שטקסים, פולחניים דתיים או חילוניים, הינם למעשה סדרת פעולות מוגדרות וקבועות השואפות להגשמת רעיון כלשהו, בין אם מדובר במאורע פשוט כמו "טקס היכרות" (לחיצת ידיים) או דבר מה מורכב, כמו טקס התה היפני, טקס נישואין או טקס חניכה. הדגש, כפי שניתן לשים לב, הוא על סדרת פעולות קבועות ואין זה משנה אם הן מורכבות או פשוטות

כאשר אנו מביטים בחיינו באופן מדוקדק, כותב זיו קיטרו, ב-"טקסים ומשמעויות. – להביט אל המזרח", אנו יכולים לראות שהטקסים מתחילים מהרגע בו אנו מתעוררים ועד הרגע בו אנו שבים ונכנסים למיטה לישון. לכל אחד מאיתנו יש טקס השכמה הכולל התעוררות, שהייה נוספת במיטה או יציאה מיידית ממנה, רחיצת פנים (גילוח למי שצריך), שתיית הקפה אולי או יציאה מהירה מהבית לאחר שמנשקים לילדים או לבני הזוג לשלום. טקס ההשכמה, כמו טקסים יומיומיים אחרים, חשוב כל כך עד כי חריגה ממנו עלולה להתבטא בתחושה לא נעימה שתלווה אותנו לאורך היום, הרגשה "ששכחנו משהו", או מצב רוח מחורבן והטקסים הפשוטים הללו ממשיכים גם במקום העבודה בו אנו מבצעים את אותן הפעולות בין אם מדובר בפתיחת החנות, הדלקת נר וקטורת, הפעלת מוסיקה וניקיון; או כניסה למשרד, הפעלת המחשב, בדיקת אימיילים והתחלת עבודה.

העניין הוא שמדובר בהליך שהפך לאוטומטי. העניין הוא שאנחנו לא שמים לב. שאין בפעולות הללו שום כוונה וגם בטקסים ה-"גדולים" יותר, כמו טקסי לידה, ברית מילה, חתונה, בת מצווה וכו' - עד כמה אנחנו באמת "מחוברים"? אנחנו מתחתנים תחת חופה כי זה מה שעושים וכאשר מישהו מת, ברור שיושבים שבעה, אך מהות הטקס, המקור והסיבה הולכים ונמוגים ולמעט התנועות והמילים לא נותר מהם דבר.

האם אנו לא מפספסים מהעוצמה הגלומה בטקסים, שואל זיו במאמרו, מאוצר הידע הטמון בהם? והוא ממשיך: כבני אדם, יש לנו חובה מסוימת לשאול את עצמנו מדוע אנו עושים את הדברים בצורה כזו ולא אחרת, רק כך נוכל לפתח את הטקסים ולהתאים אותם לנו בצורה אמיתית יותר, בצורה שתאפשר לנו לחוות את הרעיונות שמאחורי התנועות והמילים. התעמקות במה שנראה טריוויאלי יכול לפתוח לנו עולם ומלואו. חבל שנחמיץ את החוויה האמיתית, ונסתפק בצל חיוור של האמת.

הקשר שלי לטקסים :

בצעירותי למדתי תיאטרון באונ' תל אביב. "תיאטרון שמאני" היה שמו של הקורס החביב עלי במיוחד ותמיד ידעתי שאם אי פעם אעסוק בתחום, יהיה זה תיאטרון רוחני שהנוכחים בו, משתתפים וצופים כאחד, יחוו דרכו טרנספורמציה של ממש. לימים, הפכתי למטפלת אלטרנטיבית ואחר כך למתקשרת ומשם לכוהנת ומצאתי שאני נעזרת יותר ויותר בכוחם של טקסים, בעיקר לצרכי ריפוי. מצאתי ש-

טקס מוקפד ומכובד, המבוצע בדיוק ומתוך כוונה מלא - תוצאותיו הן מיידיות ושקולות כנגד אינסוף מילים .

לא ארבה מילים על תפקידם המרפא של טקסים, רק אוסיף ואומר שטקס הוא אקט שאי אפשר לבצע אותו אם לא נמצאים בנוכחות מלאה. אני לא יכולה להיות כאן בגופי אך לנדוד במחשבותיי למקום אחר ולקיים טקס ולכן, טקס הוא אחת הדרכים המופלאות ביותר להיות בכאן ועכשיו. הוא ממקד, הוא מחדד, הוא "מעביר מימד" ומפקיע אותנו מרשותה של המציאות הרגילה, וככל שתהיו יצירתיים יותר ומשקיעים יותר בהכנתו, כך ירבו ויטעמו פירותיו.

טקס לידה :

בחברה היהודית, נהוג לקיים בעיקר את "ברית המילה" ולעיתים גם "פדיון הבן" ובשנים האחרונות נתווסף גם מנהג ה-"בריתה", חגיגת הצטרפותה של הרכה הנולדת לחברה והצגתה ברבים. לאחרונה, מחלחל לחברתנו טקס חדש-ישן (שמוצאו ככל הנראה בחברות המטריארכאליות): "מעגל לידה", ובו מתכנסות חברותיה ובנות משפחתה של האם לעתיד במעגל, ביחד, תומכות בה ומעניקות לה מחוכמתן ומניסיונן.

במאמר זה ברצוני להציע לכן להרחיב את המושג "טקס לידה" בהרבה ולהעצים את משמעותו.

לטקס הלידה, בעיניי, מספר שלבים:

שלב א' – רגע ההפריה.

שלב ב' – מעגל לידה.

שלב ג' – הלידה עצמה.

שלב ד' – טקס מתן שם

שלב ה' – קבלת פנים - הצטרפות הילד/ה לחברה.

לא כל השלבים הכרחיים. ניתן לבחור בכמה ולשמוט אחרים, ניתן גם לערבב ביניהם, אך אם חייבים לבחור ולו רק שלב אחד, החשוב מכל, לטעמי הוא:

השלב הראשון – רגע ההפריה

טקס הלידה מתחיל במפגש המקודש בין הזכר והנקבה, הגבר והאשה, ההורים העתידיים, כך שאם אתם מתכננים ואף יודעים מהם הזמנים בהם הסיכוי להרות הוא הרב ביותר, הכניסו לרגעים הללו גם משמעות רוחנית. ככל ששניכם תהיו מכווננים יותר, נוכחים יותר ותזמינו ביחד את נשמת העובר המתאים ביותר לנשמתכם – תרגישו זאת במהלך ההיריון כולו, הלידה עצמה וודאי לאורך שנות הגידול והצמיחה של ילדכם.

גם אם אינכם יודעים את התאריך המדויק להיקלטות ואתם מתעלסים ומתנים אהבים ללא נקיטת אמצעי מניעה – הכניסו קדושה למפגשיכם ובואו אליהם בכוונה מלאה. הקדישו זמן לניקיון והיטהרות קודם לכן, מידטו ביחד, הביטו זה בעיניה של זו וקראו בליבכם ואף בקול רם, עדיף בשירה, לנשמה העומדת להצטרף אל משפחתכם. פנו לעצמכם את כל הזמן הדרוש לשם כך ואף צרו את התפאורה המתאימה. מבין כל חלקיו של טקס הלידה, זהו בעיני החלק החשוב ביותר: הדרך בה אתם נפגשים, האיכות המדהימה של זיווגכם.

בעצם, אתן, הנשים, יכולות להתחיל אף קודם לכן....

סיפור אפריקאי מספר על שבט בו יום הולדתו של הילד לא נקבע לפי יום הלידה הפיזית ואף לא על פי יום העיבור, אלא לפי הפעם הראשונה בה התחיל הילד להתקיים במחשבה בתודעה של אמו. כאשר האם מודעת לכוונתה להרות לאב מסוים, היא הולכת לשבת לבדה תחת עץ. שם היא יושבת ומקשיבה עד שהיא שומעת את שירו של הילד אותו היא מקווה ללדת. אחרי שהיא שומעת את השיר היא שבה לכפרה ומלמדת את האב כדי שיוכלו לשיר אותו יחד בזמן מעשה האהבה ולהזמין את הילד להצטרף אליהם. לאחר העיבור היא שרה את השיר לעובר ברחמה. אז היא מלמדת את הנשים הזקנות ואת מיילדות הכפר, כך שבזמן שהיא יולדת וברגע המופלא של יציאת הילד לאוויר העולם, הוא מתקבל עם שירו. אחרי הלידה לומדים כל אנשי הכפר את שירו של חברם החדש ושרים לו אותו כאשר הוא נופל או נחבל. השיר מושר בזמן ניצחון או בטקסים ובטקסי חניכה. כאשר הילד גדל הופך שיר זה לחלק מטקס הנישואין שלו ובסוף חייו יאספו יקיריו סביב מיטתו וישירו לו את השיר בפעם האחרונה.

כך שאם אתם יכולים לשיר לנשמת ילדכם ביחד, בעודכם מאפשרים את הגעתו, מה ייטב...

שלב ב' – מעגל לידה – תמיכה באם, באב או בשניהם
מעגלי הלידה נועדו להעניק תמיכה לאם או לאב העתידיים. הפוקוס משתנה ומושם לא רק על הרך הנולד, אלא על צרכיה של האם. יחד עם זאת, בחרתי להביא כדוגמא למעגל לידה אותו הנחייתי, טקס יוצא דופן ו-"אחר". הטקס נוצר בשיתוף פעולה בין היולדת, רצונותיה, צרכיה לבין מסרים שקבלתי בתקשור מעומק נשמתה.

המקום: מערה במרכז הארץ. הנוכחים: כלת השמחה, בן זוגה. אמא שלה. אמא שלו. אבא שלה. אבא שלו. אחיותיה. אחיותיו. אחים שלו ושלה. הדולה שליוותה אותה במהלך ההיריון, חברותיה שהוכנסו אט אט למערה, חברים של בן הזוג. עוזרותיי. אנוכי.

האשה לבשה בגד שחור ארוך. בן זוגה התהדר בלבן.

התאורה: לפידים ונרות.

במרכז המערה: קערה שחורה ועמוקה, מלאה במים.

היולדת חפצה ללדת בתוך המערה ויצרה את הטקס על מנת להתרגל ולהתמזג עם אנרגיית המקום. בסופו של דבר, בשל לחץ הקרובים אליה שחששו מן ההרפתקה, ילדה בלידה ביתית בחדר ביתה. בכל מקרה לא תכננה ללדת בבית חולים.

המשתתפות התבקשו לבוא באדום.

הדולה – ירוק.

אני, כמנחה, לבשתי כחול.

האם לעתיד ביקשה את הצבעים. היא הייתה קשובה ביותר: ישבה במערה לבדה, קבלה vision וידעה בדיוק כיצד היא רוצה שהטקס יתקיים. היא לא ביקשה את הטקס כדי להיתמך, להתחזק, לקבל עצות ולהרגיש ביחד (שכולם צרכים לגיטימיים ונפלאים). היא חפצה לקרוא לרך הנולד. היא ביקשה להתחבר לרוחו, לשמו ורצתה להיות במלוא עוצמתה הפיזית-רוחנית במהלך הגעתו.

היא, בן זוגה ואני נכנסנו לתוך המערה וטיהרנו את המקום בעזרת מים, מחיאות כפיים, מרווה ונרות. הם ישבו במעגל סגור זה מול זו וקראו לאנרגיה של העובר. כשהם היו לחלוטין "בפנים", הזמנו את המשתפות להיכנס בזו אחר זו פנימה, אל מעבה האדמה, אל הרחם של אמא אדמה. עוזרותיי עמדו בפתח, טיהרו כל אשה וחידדו את המעבר שבין העולמות.

לאחר מכן, יצרנו מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל...

הזוג במרכז.

האמהות והאחיות מקיפות אותם.

האבות והאחים מקיפים אותם.

החברות מקיפות את כולם.

הזכרים שומרים ומגנים במעגל החיצוני.

הדולה עמדה מצד שמאל של המעגלים כולם.

אני, הכוהנת שהוזמנה ליצור את הקשר שבין העולם הזה לעולם שמעבר - עמדתי מצד ימין, בשמלתי הכחולה.

העובר, או עוברה במקרה הזה, נכחה שם לחלוטין והביעה את רצונה לדבר דרכי.

זה לא היה חדש לי. פעמים רבות אני מתווכת בין הורים לעובריהם. (ראה: "קולות מן הרחם" באתר שלי) לא תמיד הם מקשיבים. ירדן, ביקשה העוברה שבמערה להיקרא, מסיבות הקשורות בעברה ובעתידה גם יחד.

ההורים הביעו בקול רם מחויבות להקשבה, עידוד ותמיכה, עוד טרם הגיעה לאוויר העולם. ישנם הורים הבוחרים לכרות את הברית בטקס קבלת הפנים שלאחר הלידה, אלא שהטקסים הללו מיועדים בדרך כלל לקהל רב יותר והם פחות אינטימיים.

אחר מכן, על פי סדר המעגלים, כל אחד מהנוכחים הביע אף הוא את מחויבותו בתמיכה, עידוד, עזרה, הכלה לירדן שעמדה להגיח. כולם היו "מחוברים" נוכחים קשובים מוכנים ומאפשרים במאת האחוזים שלהם. הטקס הסתיים בכך שכולם כרעו ברך, הרכינו ראשם אל האדמה וקדו קידה בפני נשמתה היפהפייה של העוברה שבחרה להיכנס דרכם אל העולם. איזה welcome! איזו קבלת פנים מלאת הוד והדר!!!!

יומיים לאחר מכן נולדה, בשעה טובה ומוצלחת, ירדן המקסימה, אל תוך עולם שהבטיח לה באמצעות שליחיו מקסימום בטחון, הקשבה, מצע נפלא ומרגש לצמיחה.

בחרתי לתאר טקס יוצא דופן במיוחד כי אני דרמטית ואוהבת תיאטרון ועבורי טקסים הם הכלי העיקרי לטרנספורמציה. את נכנסת אליו אחת ויוצאת ממנו אחרת.... יחד עם זאת, קיימתי טקסי לידה רבים ומקסימים בחדרים פשוטים, בחצרות הבתים, בחורשות ובשפת הים.... הוא אינו דורש הכנות מרובות ואינו מחויב בתפאורה כה שונה. העיקר הוא הכוונה הברורה, הרצון והמיקוד. שתהייה בהירות סביב מטרתו.

בטקס אחר בו השתתפתי, הכינה כל אחת מן ה-"אמהות" תשורה לרך הנולד. קודם לכן קלענו ביחד עריסה מנצרים ולאחר מכן אחסנו בתוכה את הקמעות//ברכות/מתנות שיצרנו במו ידינו והענקנו מעומק ליבנו. אני תמיד מעודדת את המשתתפות להכין את התשורות ולא לקנותן. כסף אינו יכול להחליף את הלב וכשאנחנו מלקטים את החומרים שמקיפים אותנו: חול, אדמה, עלים, ענפים, צדפים, you name it ההקשר שאנו יוצרים לטקס מועצם. הטבע כולו מקבל בברכה את יציר הבריאה החדש.

אז טקס לא צריך להיות בומבסטי אבל רצוי שתחגוג בו היצירתיות. הטקס עצמו, מעצם מהותו, מייצג מהות קבועה , מסוככת ויציבה ולכן מותר ורצוי "לעוף" עם התכנים. ומה שחשוב עוד יותר, זה להקשיב לצרכיה של האישה. היא במרכזו, היא זו שזקוקה למרב התמיכה – מה היא רוצה לקבל בטקס? מה הכי חשוב לה? מהן הפנטזיות שלה? אז אם אתן חברותיה ובנות משפחתה, תנו לפנטזיות שלה דרור, מבלי להגבילן ב-'זה לא מקובל', 'זה לא ריאלי', 'זה לא יצליח' וכו' ולכנה איתה עם בחירת המיקום הרצוי לה ביותר, התפאורה, התלבושות, המוסיקה וכדומה. אין בלתי אפשרי ואתן כאן עבורה.

טקס לידה יפהפה המערב אף הוא מתן שם רוחני מתואר בספר: "13 האמהות הקדומות של השבט", ג'יימי סאמס, הוצ' אופוס. האשה המרפאה, היא גם הכוהנת וגם המיילדת, מצילה את "לבנת דלעת", האם, ממוות כמעט בטוח, על ידי כך שהיא מצליחה לחבר בין רוחה של האם לבין רוחה של העוברה העומדת להיוולד, תוך כדי שהיא מקשיבה לעטלף, המדריך אותה בתהליך.

מתוך הפרק – "אם מרפאת, אני מתכוונת לקרוא לילדתי הקטנה שמיכת אדמה, מפני שהאורנדה שלה הראתה לי את ריפויה כשנולדה. ... שמיכת אדמה הזכירה לי שמחזורי השנה והעונות משתנים תמיד והשמיכה הירוקה של אמא אדמה נולדת משלגי ירח האדמה. ילדה זו היא ההבטחה לאביב והיא לימדה אותי מהי אמונה. היא אמרה לי שאמונה היא אדום חזה השר ומצייץ על הפרחים בשעה שאמא אדמה מכוסה עדיין בשלג. .... אני מודה לך על כך שעזרת לשתינו לעבור את תהליך הלידה, אמא מרפאה".

תיאור זה מחבר אותי ל-

סעיפים ג' וד' – הלידה עצמה וטקס מתן השם:

ניתן להזמין את האשה הרוחנית לטקס הלידה עצמו, לעזור בתהליך הלידה מן הצד הרוחני, צד בצד עם הדולה, המעסה וכל מי שהיולדת בוחרת. אין צורך לקיים את כל 4 השלבים המוצעים על ידי של טקס הלידה וודאי לא חייבים להזמין את אשת הרוח לכולם, אבל לאחד מהם, לפחות, כדאי שהיא תביא את מלוא עוצמתה – קודם ללידה, או בלידה עצמה. טקס קבלת הפנים בהמשך, כבר אינו ממש זקוק לה וודאי שנכון הדבר לגבי רגע ההפריה...:)

אז אם מעגל הלידה היה נפלא אך "רגיל" יותר, הזמנה את אשת הרוח ללידה עצמה. שעות אלו, אינן תמיד קלות לאמהות ולעובריהן ונדרשת בהן תמיכה רבה. גם בחדר הלידה, בעיקר כאשר היא מתקיימת בבית אך לא רק, ניתן לשלוט בתפאורה, תאורה, מוסיקה וכו'. חברים שלי באוסטרליה השמיעו שוב ושוב את שירו של חליל ג'ובראן על ילדים בחדר הלידה על מנת להעביר לרך הנולד מסר ברור ביותר:

"ילדיכם אינם ילדיכם

כי פרי געגועי החיים אל עצמם.

באים המה דרככם אך לא מכם

חיים עמכם אך לא שייכים לכם........"

שלב ה' – קבלת הפנים

שלב זה הוא השכיח ביותר - הצגת הרך הנולד בפני המשפחה המורחבת, החברים, השכנים וכל מי שחפץ ביקרכם. כולם כמעט חוגגים אותו, בין אם באמצעות "ברית מילה" ואם דרך מה שמכונה כיום, בריתה. לרב, מתקיימים הטקסים הללו ברוח המסורת היהודית ובנוסף, קיימים ארגונים רבים המציעים דרכים יהודיות-אלטרנטיביות כגון: מכון הטקסים החילוני ועוד. קיימים ספרי הדרכה רבים בנושא.

נספח – הפלה – חשוב ביותר  !!!

לא בשביל להשבית שמחות, אלא להיפך, על מנת לסלול את הדרך ללידות נפלאות נוספות, ברצוני להישיר מבט לאפשרות שגם בחברתנו, בה רבה באופן יחסי הודאות, מתרחשות הפלות טבעיות, לעיתים בתחילת ההיריון, לעיתים כבר בשלבים מתקדמים ועל האם להיפרד מעוברה. לעיתים מתרחשות תקלות בחדרי הלידה ובסעיף זה ברצוני להתייחס גם להפלות יזומות. כל האפשרויות הנ"ל ודווקא הן מחייבות טקס. טקס של אבלות, של פרידה ושל שחרור. פעמים רבות אני "רואה" את נשמות הילדים שלא התגשמו בפיזי "חגות" סביב לאימותיהן וכמובן, כל הרגשות הלא מעובדים, כדאי שיקבלו התייחסות עמוקה, יסודית ומלאה – למען האם, למען הריונות עתידיים, למען הילד שייוולד.

אז שתזכנה כולכן להריון נפלא, לידה מוצלחת, טקסים מרוממי רוח וליווי ותמיכה אוהבים.

בברכה,

שרית סלאי-קדוש

עלי: מורה רוחנית ומתקשרת. בוגרת החוג לתיאטרון אונ' ת"א. מדריכה מוסמכת ל-"מוח אחד" ולשיטת אירית רושין: "שמאל ימין ומה שביניהם". מקימת "יסוד – תיאטרון הטקסים של שרית", מתמקדת בשנים האחרונות בעיקר בריפוי המהות הנשית

לאתר של שרית סלאי-קדוש
שלחו אימייל לשרית סלאי-קדוש