הייתה או לא הייתה / גילה רונאל

מאת: גילה רונאל*

ילדתי אותה בהפתעה גדולה. כשלא הייתי מוכנה כלל. הרבה לפני הזמן ואחרי שכבר חשבתי שלא אלד שוב. אבל היא נולדה בין ראשון לשני כשבחוץ אור כחול, כמו בין ערביים והיתה רכה ועגולה ושלמה כל כך.

הגענו לבית החולים. מכאן אני זוכרת. לא זוכרת דבר ממה שהיה לפני. אפילו לא מהנסיעה. אני רק מבינה שזה היה לילה. אני גם לא זוכרת הרבה מהדמויות שהיו שם. רק את המיילדת ואת הרופא וכמובן את נתי.

גם לא כל כך ברור לי למה הגענו דווקא אז. כי הצירים לא היו כל כך חזקים ולא ממש הרגשתי בלידה, רק הייתה לי תחושה ברורה שאני צריכה ללדת אותה, והלילה. התחושה היתה ברורה. לא תמיד אנחנו מבינים את מה שאנו מרגישים, אבל זה היה ברור. זה היה צריך לקרות באותו לילה.

נכנסתי לחדר שהיה צבוע ירוק. את זה אני זוכרת בבירור. היתה שם מיטת מתכת, ממיטות הלידה הישנות והיו הרבה מכשירים. גם הם ממתכת. ראיתי ולא ראיתי אותם. לא היה אכפת לי. ידעתי מתוך ידיעה פנימית עמוקה, שאני צריכה ללדת אותה. שהיא צריכה להיוולד הלילה.

מי שהיה שם זרם איתי. לא בזבז זמן יקר על להעריך את הצירים שלי. לא דיבר איתי על אפקטיביות של צירים ומחיקות ופתיחות. בטחו בי והאמינו לי שהיא תיוולד הלילה. לא הגעתי עם תנאים פיזיים ללידה. מהבחינה הרפואית היו אמורים לשלוח אותי הביתה. אבל האמינו לי שהיא צריכה להיוולד הלילה ולא שלחו אותי.

במקום לשלוח אותי הביתה, הכניסו אותנו לחדר הירוק. הבנתי שאני צריכה לקדם אותה. הבנתי שבלי עבודה שלי היא לא תצא החוצה ורציתי שהיא תצא, ידעתי שהאור הכחול של לפנות בוקר, הוא האור שלה.

השטחתי את המיטה. היא היתה ישרה עכשיו ויכולתי לשבת עליה ישיבה מזרחית בקלות. ישבתי זקופה ולא זזתי. הרגשתי שהמסע הפנימי שאעשה יוריד אותה למטה ויפלס לה את הדרך שהיא צריכה לעבור.

אני צריכה להשתמש בכלים שיש ברשותי ושאני טובה בהם. נשמתי. שאיפות ונשיפות מחזוריות, את זה הרי אני עושה מצוין. והתפללתי. לא תפילה שמבקשת מבורא עולם שימלא רצון זה או אחר שלי, אלא תפילת הודיה. הרפתי. היתה לי תחושה בגוף כאילו קיים רק עמוד שדרה שמחזיק גוף מאוד רפוי. הייתי מאוד זקופה ולא זזתי לרגע. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך. אני רק זוכרת שנתי היה לידי כל הזמן ופנינה היתה וראיתי כמו מבעד לערפל את הרופא עובר לידי. איש לא העז להפר את הריכוז שהייתי בו. לא שאלו אותי שאלות ולא דיברו ביניהם. הרגשתי נפלא.

המיילדת עזבה את החדר. נתי יצא לרגע, אני לא זוכרת למה. אבל פתאום הייתי לבד בחדר והרגשתי שזה מאוד נכון לי. גם כאן, אני לא זוכרת כמה זמן זה ארך. כנראה שלא כל כך הרבה. אבל הייתי לבד והיה שקט. מאוד שקט. ורק שאפתי ונשפתי והייתי מאוד רפויה.

לא כאב לי. הרגשתי משהו יורד ברכות ומותח את הפרינאום. הושטתי יד והרגשתי משהו קשה. שיניתי רק במעט את התנוחה שלי. הפניתי ירך אחת כלפי חוץ, עדיין בישיבה, והרגשתי אותה מתקרבת. לאט, בעדינות, ברכות נדירה.

איש לא היה בחדר. רק היא ואני. ובאורח פלא זה היה טבעי מאוד שאנחנו יחד, לבד בכל התהליך הזה. לא הרגשתי שחסר משהו. הייתי מרוכזת מאוד ומהופנטת מהדרך שהיא בוחרת לצאת. בעדינות, ברכות ובבטחה.

הרגשתי רק סחיטה עדינה מבפנים וראש רטוב וחמים ביד שלי שהיתה על הפרינאום. היא החליקה בטבעיות גדולה ופתאום היתה שם, על המיטה. התחושה היתה שהיא שם מאז ומתמיד. שנפגשנו זמן רב לפני כן. הכרתי אותה והיא אותי. אז ילדתי אותה כשהאור עדיין לא אור והחושך כבר לא. אור הכחול היה בחוץ, והיינו לבד. הופתעתי מזה שאני לא זקוקה לאיש לידי. הרגשתי רעננה. היינו לבד לרגע ובמשנהו כבר לא. נתי נכנס מופתע ושקט והמיילדת אחריו.

אור כחול היה בחוץ, כמו בין ערביים. התעוררנו מוקדם לבוקרו של יום. היינו לבד בחדר שלנו, נתי ואני. הילדים ישנו בחדרים הסמוכים. הבטתי מבעד לחלון. הרגשתי אותה, כמעט יכולתי לגעת בה, עדיין ראיתי אותה בברור, יכולתי לחוש בחומה וברכות המופלאה שהיתה לה. הייתי מופתעת. לא הבנתי את החלום מחד ומאוד שמחתי בו מאידך. במצב רגיל, לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שנתי לא יהיה שם מאוד קרוב אלי, שאהיה לבד כשהיא יוצאת, אבל היתה בי תחושה חזקה מאוד של כוח שבא מתוך החוויה ההיא. מהידיעה שלא הייתי זקוקה לעזרת איש, אף לא לטוב ולאהוב שביקירי. אני חוזרת שוב ושוב לזיכרון ההוא – יושבת זקופה על המיטה, חשה את ראשה הרטוב והחמים מחליק אט אט. כוח עצום ושמחה גדולה מלווים אותי.

קמנו ליום חדש. האור כבר היה אור והחושך נסוג. בוקר זהוב עמד בחוץ.

*גילה רונאל – נשואה ואמא לשניים, מטפלת בשיאצו ושיטות נלוות, מדריכת הכנה ללידה, מלמדת מיילדות ומטפלים מגע ותמיכה בלידה, מרכזת ומלמדת קורסי דולות במכללת מדיסין ובבית חולים לניאדו, מנהלת תחום הריון ולידה במרכזי "דיאדה", ממחברות טבעי ללדת, הוצאת כתר 2002.