סיפור הלידה של ציפי: ההיריון השני היה רגיל, בחילות והכל. לא רציתי לחזור על החווית הלידה הראשונה הרגשתי שיהיה יותר טוב בבית. כל ההיריון הזה היו לי דאגות בקשר לשיליה בעייתית ודימומים בהיריון. ככה. ללא סיבה כל פעם שהייתי בשירותים הייתי מסתכלת בתחתונים בדאגה אם יש דם. בשבוע ה12 זה קרה! היה כתם דם אדום גדול כמו של מחזור. בתחתונים.

אמרתי אוי ואבוי אז הפלה? חבל!

זה היה דימום חד פעמי. שעה אחרי זה כבר לא היה דם רק כמה כתמים ישנים. איכשהו הרגשתי שיהיה בסדר ויהיה לי תינוק בריא בהיריון הזה. הלכתי למיילדת לבדוק אם הכל בסדר. היא עשתה אולטראסאונד ואמרה שהכל בסדר ושלא אדאג.

עדיין היו לי דאגות על שיליה ואם יקרה דימום נוסף. ההיריון עבר רגיל. תיכננתי לידת בית. רציתי ללדת בעצמי. הרגשתי שיהיה יותר טוב אם בעלי גם לא יהיה נוכח ברגע הלידה.

היו לי חלומות על לידה לבד תמיד במקומות של אנשים אחרים ללא ידיעתם: בגראז' מבולגן בבית של מיילדת, או של רופא או אפילו בחדר בבית חולים שבמקרה היה ריק. בפעמים אחרות היו לי סיוטים של להיות בבית חולים, ואיום בקיסרי ושאני מחפשת מקום ללדת לבד אבל בכל חדר היו אנשים.

מהשבוע 20 ומשהו היה לי תיאבון מטורף לדברים מוזרים לא אכילים, כמו קיר של טיח, לגרד את הטיח ולאכול את זה! איפה מוצאים כזה דבר!.רציתי לאכול גם לוחיות סידן שהיו שמים בכלוב של תוכים. אבל לא מצאתי כאלו בחנויות של חיות. מה שרק היה זה לוחיות צבועות ועם חומרים לא כשרים כמו אבקת צדפים. אחרי כמה שבועות של טירוף שהירחתי בתים חדשים ממרחק של קילומטר, ואובססיה להריח את השלג שבחוץ, מצאתי רעיון: לאכול קליפות של ביצים. הייתי מנקה את הקליפה, מוציאה את הקרום, ואוכלת את הקליפות. זה הרגיע לי את התיאבון המוזר. וזה היה טעים. במיוחד כאשר זה עמד כמה זמן, והתייבש הפיצפוץ והטעם הגירי היה טעים לאללה. כל יום חיסלתי 2 ביצים כחביתה עם לחם ואז היה הטקס ניקוי הקליפות ואכילתן. גם כן הכנתי חביתה לשלום, ואז היה לי עוד קליפה של ביצה! רציתי לציין שבימים שלא אכלתי את זה היו לי התכווצויות איומות ברגליים.

בשבוע ה33, פתאום מצאתי כתמים חומים כמו של דם ישן. הייתי מבוהלת. כל הזמן הזה לא הלכתי למיילדת כי ידעתי שמיילדת או רופא לא ישנו כלום. יתנו וויטמינים, יעשו בדיקות דם, אולטראסאונד וילחיצו על כל תירוץ. אז הלכתי שוב למיילדת. היא אמרה: אני לא אוהבת איך שזה נראה. צריכים לעשות אולטראסאונד לראות אם הכל בסדר! היא עשתה את זה ואמרה: מממ הכל נראה בסדר אבל יש איזו בעיה עם השליה... אוי! כל הדאגות שלי על שילית פתח, שיליה נמוכה, שיליה שמתנתקת... כל הסיוטים שהפחידו אותי בהיריון הזה.. הוי לא!! קפצתי ובקול מבוהל שאלתי את המיילדת על החשש ההכי גרוע שהיה לי: שיליית פתח?! שילייה שמתנתקת?! המיילדת אומרת: תרגעי, זה לא שיליה שמתנתקת.. לא שיליית פתח אבל.. דיממת, השיליה נראת נמוכה. צריך לעשות שוב אולטראסאונד לוודא את המקום שלה. שאלתי את המיילדת: אבל אם זה לא היה דם אדום רק כתמים חומים... היא ענתה: עדיין, זה לא נראה טוב. היא אמרה שיהיה עלי ללכת לרופא לבדוק שוב, וקבעה לי תור לעוד יומיים

באותו הערב שהיה בשבוע ה34 ניתקפתי בציר כואב שגרם לי בבת אחת לכרוע על הרצפה ולהאנח אוייי! ואז היו צירים כל 5 דקות! אחרי 4 צירים כאלו, חשבתי: אוי ואבוי! אז זה מדי מוקדם, לא רוצה את הצרה הזאת פג, או תינוק מת או שיליה שמתנתקת.. אז משהו כן לא בסדר! לקחתי חצי כוס יין, וישבתי באמבטיה חמה. תוך 5 דקות הצירים הפסיקו.

כאשר הלכתי לרופא שהמיילדת הפנתה אותי למשרד שלו. האחות בדקה ואמרה: השיליה נמוכה אבל לא עד כדי כך שיכול לגרום לבעיות אז הכל בסדר. נרגעתי, יופי! הכתמים החומים המשיכו.

אחרי יומיים, טלפון מהמיילדת: את חייבת שמירת היריון. אסור לך ללכת. אסור לך להסתובב. את חייבת לשכב כל הזמן. יש בעיה עם השיליה ואת חייבת ללכת לבית חולים להבדק יסודי את המיקום המדויק של השיליה באולטראסאונד נוסף. אז הייתי בסיכון גבוה לשיליית פתח, ולדימום ועם סיכויים מועטים ללידה טבעית. (שידעתי את הפירוש היטב: איום בקיסרי. כאשר חשבתי על זה, ליטפתי את הבטן ההריונית הענקית שלי, ודימיינתי איך זה יראה עם הצלקת אחרי הקיסרי, ושוב חשבתי לעצמי: לאאאאאא!!!) אז האחות הזאת והמיילדת ראו דברים שונים.. הרגשתי ששכיבה במיטה רק תזיק לי, כתוצאה מהשיליה הקדמית נמוכה, התינוק היה במצג פנים. הרגשתי את כל התנועות שלו מקדימה והגב כאב כאב. אם אשכב, לא יסתובב ואז מה יקרה על הלידה? אז הלכתי לפי מה שחשבתי מלכתחילה: להזהר, לא להרים דברים כבדים, ללכת קצת, לא לשכב! עמדתי הרבה על ארבע. שיחקתי עם שלום שעמדתי על ארבע ונתתי לו לזחול מתחתי. כל הזמן רציתי שהעובר יסתובב שהגב יהיה כלפי חוץ כדי לאפשר לידה קלה ומהירה, שלא 'יספיקו' קיסרי רציתי לידת בזק!! כל יום אמרתי: אני רוצה לידת בזק!! אבל שוב אמרתי: בבקשה לא לפני חודש תשיעי!

הלכתי לבית החולים לאולטראסאונד שנקבע. אחרי בדיקה יסודית התשובה היתה: השיליה בסדר. היא מאד נמוכה. לא חוסמת את המעבר התינוק. באמת לא צריך שמירת היריון מלאה, לא צריך לשכב במיטה, אבל להזהר לא להרים כבד (מה שהרשתי באינטואיציה) אבל גדול - אני בסיכון מוגבר לדימום פתאומי, בגלל המעבר של התינוק והפרעה לשיליה. חשבתי אוקי, נקודה טובה אחת יש: השיליה לא חוסמת את המעבר של התינוק אז אני כן יכולה ללדת בבית. בכל הלב לא רציתי ללכת לבית החולים ידעתי שאהיה במוניטור רציף, אפידוראל וזירוז וקיסרי אם לא ילך איך שהם רוצים, ואם תהיה מצוקה... נשאתי את התווית: היריון בסיכון גבוה. ההוראות היו באופן כללי: להזהר, ואם יש שוב דימום, ללכת מייד לבית חולים.

חשבתי: למה אני? האם זה בגלל הלידה הראשונה שסחבו לי את השיליה ואולי עשה צלקת ברחם שגרם לשיליה ככה לבגוד בי ולהתמקם במקום כזה בעייתי?

לא רציתי לוותר על התוכנית ללידת בית רגועה. ביררתי ברחבי האינטרנט על שיליה נמוכה. כל האינפורמציה היתה מדכאת: דימומים, תינוק מת, סיכון גבוה לקיסרי. אפילו שזה לא חוסם את התינוק, הסיכון נשאר.

דמיינתי את הלידה שרציתי: באמבטיה, לבד ושאני תופסת את התינוק, ללא טראומה לתינוק ולי. אמרתי לעצמי לא ייתכן שבמקום זה אהיה בזירוז, לידה טראומאתית, או קיסרי, הכל יהיה בסדר. לא ייתכן שיקרה משהו. הרי הגוף שלי והתינוק כבר ימצאו את הדרך לפתור את זה. לפחות באולטראסאונד השיליה הייתה נראת בסדר גמור. הבעיה רק במיקום שלה. גם כן מצאתי אינפורמציה מרגיעה: השיליה יכולה להמשיך לתמוך בתינוק גם אם התנתקה ודיממה 25%, אז זה משאיר פתח ללידה טבעית שגם המיילדת אמרה שיש לי סיכויים טובים ללידה טבעית, כלומר שהתינוק יצא לפני שיקרה משהו. ושהיא תהיה שם לשמור עלי ולהציל אותי מאסונות. למיילדת הזאת היה שם של מישהי טובה שגם עשירים השתמשו בשירותיה. היה לה 2% של לידות קיסריות, (אצל רופא רגיל זה 25% קיסרי) היה לה גם שם שהיא הצילה נשים מקיסרי מיותר.

בשבוע ה35, ראיתי שהתחתונים היו רטובים. היה לזה ריח מוזר. ידעתי מה זה. טפטוף של מי שפיר... התחלתי לקחת וויטמין C הרבה פעמים כל יום כדי למנוע דלקת, ונמנעתי מאמבטיות וממין. לא סיפרתי למיילדת.

היתה לי תחושה חזקה מאד שהלידה תתרחש יותר מוקדם ממה שחשבתי. התינוק רצה לצאת. הרגשתי שיהיה מסוכן אם לא יצא מוקדם. אז ביקשתי מהתינוק: את יכולה להוולד מוקדם, אבל בבקשה בזמן שתהיה מספיק בשל להתקיים בעולם שבחוץ, אז בשבוע ה37 אני מרשה, ואם זה ממש מצב חירום ואת חייבת לצאת, אז שיהיה בשבוע ה36... (כן, אפשר לתקשר עם התינוק שברחם, הם קולטים!!)

בשבוע ה36, הטפטוף הפסיק אבל פתאום נהייו עוד כתמים חומים, ופקק רירי, ואפילו פקק דמי דם ישן. והתחילו צירים קטנים, ולא כואבים בגב, כל לילה. לא סדירים והפסיקו אחרי 4 או 5 שעות. ידעתי שזה מה שקורה כאשר התינוק במצג פנים. כל יום זחלתי על הרצפה כדי לעודד את העובר להסתובב עם הגב כלפי חוץ. שתקתי וכמובן לא סיפרתי למיילדת על הכתמים החומים הנוספים. חסר לי שתשלח אותי לבית חולים.

השבוע ה37 הגיע. ביום רביעי יצאתי מהבית כרגיל, הלכתי לבקר ידידה שהיתה לה ילדה בת 3 וחצי כדי ששלום ישחק איתה. הייתי כבידה וההליכה היתה קשה. אבל הלכתי בכל זאת כדי שההליכה תכין את השרירים שלי ללידה הצפויה. זה היה שעה 4 בצהריים. הרגשתי קצת התכווצויות. יותר מוקדם ממה שהיה בכל השבוע האחרון רק משעה 6 בערב. ישבתי על הספה והרגשתי עייפות פתאומית ונשענתי הצידה. המארחת אמרה לי: את יכולה לשכב. התביישתי לשכב ככה לפניה. אמרתי לא לא זה בסדר.

הלכתי הביתה. הכל היה כרגיל. לשמחתי בעלי הגיע הביתה מוקדם. ואז הוא אמר לי שהוא רוצה לראות את הסרט ללידה ללא מיילדת שמישהי שלחה אלי. שאלתי אותו אם זה בסדר בבחינתו לראות נשים בעירום, ואברים פרטיים ותינוקות שיוצאים מהם? (הוא דתי מבית חסידי, והבנתי שהוא יכול להרגיש אי נוחיות אפילו שאנו לא כאלו חרדים) הוא מאד רצה. אז הכנתי ארוחת ערב מהשאריות של שבוע שעבר. (לא הייתי בבית בסופשבוע, כי לא היה לי כוח להכין לשבת, אז היינו אצל אמא שלי) היה

מרק פיטריות, גריסים ועוף שהיה מצויין!! אפשר לבקש ממני את המתכון ורציתי לאכול, אבל הצירים החלשים שהתחלתי להרגיש כשהגעתי הביתה ב5:30 התחילו להציק ולא יכלתי לאכול. אמרתי: די! אני צריכה לאכול! לא התכווצויות ברקסטון היקס עכשיו! כמו לפי פקודה ההתכווצויות הפסיקו. אכלתי את המרק לתיאבון. חיסלתי 3 צלחות מלאות. שמתי את הסרט בווידאו ובעלי הסתכל בעניין רב בנשים שילדו בכריעה או בעמידת שש ותפסו את התינוק בעצמן. בנתיים אני על הספה וכל התכווצות עמדתי עמידת שש, ונשענתי על משענת הידיים של הספה והתנדנדתי קדימה ואחורה. בעלי הסתכל על הסרט הלידה בטלוויזיה ועלי ואמר: היי, את נראת בצירים, אז את יולדת עכשיו! צחקתי לא יכול להיות זה כלום. לא כואב לי. אז התעלמתי מהצירים וישבתי והסתכלתי בטלוויזיה. פתאום הרגשתי רטיבות בתחתונים. אמרתי לבעלי, היי אולי זה פקיעת מים? הלכתי מייד לשירותים לבדוק. התחתונים היו עם כתם דם אדום גדול.

חשבתי אוי ואבוי!!! זכרתי את ההוראה של המיילדת ללכת מייד לבית החולים. הרגשתי הסטריה. לאאאאאא! ידעתי שמכאן הדרך לזירוז או קיסרי קצרה! כן, סיכוי ללידה טבעית אבל!!!!! עליתי מייד אונליין לשאול ידידה שילדה לידת בית ללא מיילדת מה עושים?!! גם כתבתי כמה שאלות היסטריות על הדימום בפורום בינלאומי של יאהוו ל-‏לידה טבעית ללא מיילדת‏ הרגיעו אותי שאם זה כמה כתמים ולא דימום דולף.. אז לחכות ולראות. היו כמה שהזהירו אותי שעלי ללכת מייד לבית החולים ומה אם יהיה שטף דם פתאומי ללא שליטה וכך אסכן את חיי וחיי העובר? החלטתי לחכות ולראות. מישהי אמרה לי שלפעמים הפתיחה מהצירים גורמת לקצת דימום, ושאבדוק את עצמי אם יש לי פתיחה כדי לראות אם אני בצירים. פחדתי לבדוק. מה אם אני לא בפתיחה והמצב יתדרדר לדמם?

הלכתי לאמבטיה ובדקתי. קפצתי מתדהמה. הייתי בפתיחה של 3 ס"מ!! אז אני בצירים? איך זה יכול להיות? עם שלום בפתיחה כזאת זה היה כבר סדיר צירים של כל 3 דקות ובכאבים של לצרוח למוות. עכשיו זה היה צירים לא סדירים, כל 20 דקות, 10 דקות, 5 דקות, ואז הפסקה של שעה וחצי ושוב... וכלל לא כאב! כל הזמן פחדתי, מה אם זה כן שילית פתח? מה אם זה השיליה שמתנתקת? ומה אם אדמם!!! אמרתי לבעלי את כל מה שפחדתי. הוא שואל אותי: אז את כן רוצה ללכת לבית החולים? אמרתי לאאאא!!! אז הוא אומר: אל תדאגי הכל יהיה בסדר! שאלתי: אתה בטוח?? הוא: כן אל תדאגי את בסדר! החלטתי לנקוט ב'שב ואל תעשה' ולראות מה קורה. היה לי בבית ‏תרופת חירום לדימום פתאומי‏ לפני הצירים, בעת הצירים או אחרי הלידה, שהכנתי בעצמי. היתה כל כך חזקה שבעת ההכנה, אפילו האדים ממנה גרמו לשיעול!

לא טלפנתי למיילדת. ידעתי שהעסק ידרדר, היא תפנה אותי מייד לבית החולים ו....!

דיברתי עם מישהי במסנג'ר. היא אמרה לי שהיה לה דימום קשה אחרי הלידה, והיא הפסיקה אותו באמצעות התרופה הזאת. הדימום אמור להפסיק תוך 10 שניות. אז היא אומרת לי: אם זה רק כתמים ולא דימום מתמשך, היא היתה מחכה לראות מה קורה. הצירים היו כל 20, דקות, 10 דקות, 5, 3 דקות ואז הצירים הפסיקו לשעתיים. אז אם אני בצירים. זה פיקניק! אבל אני לא יכולה לשמוח יותר מדי. אחכה מה יקרה עד הלידה!

הצירים התקרבו אחד לשני, אבל לא סדיר. כל 5 דקות, כל 10 דקות, וכל 3 דקות, ואז הפסקה של חצי שעה.

כל ציר כרעתי על הברכיים על כרית ששמתי על הרצפה ונשענתי על הכסא שלייד המחשב והתנדנדתי קדימה ואחורה, וגם דיברתי במסנג'ר עם כל מיני חברות, עם אותה האחת שילדה בבית, וחברה אחרת שלא סיפרתי לה שאני בצירים. (מאמינה ברופאים ובבתי חולים) ואפילו דברתי עם אמא שלי אונליין ולא אמרתי לה כלום. לא רציתי שתדע ותבהל יותר מדי ותגיד לי ללכת לבית חולים.

הלכתי לאמבטיה להרגע. עמדתי עמידת שש וכל ציר התנדנדתי קדימהואחורה. אחרי זה, יצאתי והסתובבתי... כל ציר התנדנדתי קדימה ואחורה יותר ויותר חזק. נשענתי על השולחן והתנדנדתי כל כך חזק שכל השולחן התנדנד.

הלכתי לשירותים. הדימום כמעט הפסיק ובמקומו היו הרבה קרישי דם, ופקק דמי שקורה בלידות נורמליות. אז זה היה בסדר. הייתי עייפה בטירוף. זה כבר היה שעה 4:00 לפנות בוקר. אז שמתי הרבה כריות שאוכל להשען עליהן ולשכב על צד שמאל, הצורת השכיבה היחידה שהיתה מספיק נוחה לאפשר הירדמות! זאת לא היתה שינה נורמלית מספקת. כל כמה דקות, התעוררות לציר אכזרי שהכריח אותי להתרומם לעמידת שש והתנדנדתי קדימה ואחורה ללא שליטה. בעלי קם לעבודה בשעה 4:30. אמרתי לו, היי, תראה אני בצירים! בבקשה תשאר איתי בבית!! הוא אמר: בסדר בסדר. הוא ביטל את היום העבודה שלו (בהובלות) במקום ללכת לעבודה ב5:00 הוא נשאר והמשיך לישון. כאשר הוא קם, ציר גדול העיר אותי בבת אחת. הייתי חייבת לקום ולהסתובב ולהתנדנד קדימה ואחורה כאשר נשענתי על קיר זמין.

בעלי היה על המחשב שהיה בסלון הוא שלח הודאות למקום העבודה שלו, ובדק את החדשות באינטרנט. שלום התעורר ויצא מהמיטה של בעלי. ואז ביבבות רץ לבעלי. וביקש שירימו אותו. אני הלכתי והלכתי והתנדנדתי. גם כן רקעתי ברגליים כפופות קדימה כמו שעושים בהתעמלות אירובי. אני לא השמעתי כל קול בצירים, אבל נשמתי עמוק אההה. ואז הייתי צריכה ללכת שוב לאמבטיה. זה היה שעה 7:00 בבוקר.

מילאתי את האמבט במים. התיישבתי בתוכו. ואז הצירים נעשו נסבלים. הכנתי לי ספל ענקי של מים שיכל להכיל לפחות 2 וחצי כוסות מים. שתיתי ממנו כל הזמן. (מהספל הזה ואז הלידה עצמה רוקנתי איזה 3 או 4 ספלים כאלו)ככל שהצירים התגברו, התנדנדתי פחות ופחות. עכשיו כל ציר אני רק עמדתי על הבירכיים ונשענתי על האמבטיה מקדימה והרעדתי את האגן רעידות כמעט בלתי נראות, שמי שהיה רואה אותי היה חושב שאני רק עומדת קפואה. כאשר הציר עבר, התיישבתי לנוח. בדקתי את עצמי שוב. אז הייתי בפתיחה של 4 ס"מ או 5. לא יכול להיות יותר מזה! (וחשבתי - בבית החולים אולי היו כבר אומרים: אחרי כל כך הרבה שעות, זאת התדקמות איטית, סיכון גבוה, דימום קרישים, יאללה לזירוז!)

בשעה 8:00 בבוקר בדקתי שוב. זה היה כבר 5 או 6 ס"מ. רק ניחשתי במישוש באצבע הלא מקצועית שלי. זה הרגיש כמו טבעת עם שוליים פתוחה עם מרכז מגומי שיכלתי לחשב ש5 או 6 אצבעות יכולות להדחק בצפיפות. היו עוד קרישי דם שיצאו.

שום דבר לא התקדם. הרגשתי כואב יותר ויותר, תקועה ב5 או 6 ס"מ.. הרגשתי שמשהו מונע ממני מלהתקדם. רציתי לעשות משהו. הרגשתי שמשהו הפריע לי. רעדתי בלי שליטה. הרגשתי הרגשת חולשה שמרגישים בזמן סחרחורת לפני שמתעלפים במקרה של אנמיה, וראיתי קצת כוכבים זוהרים לפני העיניים. אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות שזה מדימום נסתר בשיליה. (אם זה היה דימום נסתר היה אמור להיות ציר בלתי פוסק כואב מוות, בטן קשה כל הזמן בלי הפסקות ותחושת עילפון) הלב שלי דפק בערך 120 פעמים בדקה. אבל הרגעתי את עצמי כי חוץ מזה הרגשתי בסדר.

יצאתי מהאמבטיה והלכתי שוב למחשב. החברה שלי שילדה בבית ושדיברתי איתה אתמול היתה אונליין. שמחתי שמצאתי אותה עכשיו. אמרתי לה מה שאני מרגישה. פתיחה של 6 והשוליים לא נהיות יותר דקות והפתיחה נשארת אותו הדבר. היא אמרה לי, מותק, את בצירי מעבר!! אם את מרגישה ככה. את יולדת מייד! ואז כאשר הבינה שאני מרגישה ככה כבר שעתיים, אז היא אמרה, כנראה יש התנפחות בבית הרחם, שמפריע לתינוק להתקדם. תרימי את הישבן באוויר לתת לפתח הרחם לנוח, ואז הנפיחות תלך. אמרתי לה, אבל אני לא מרגישה כאב שמראה התנפחות. היא אומרת: זה לא צריך לכאוב.. תנסי לעמוד עמידת שש ולהרים את הישבן באוויר. אמרתי לה אבל מה אם זה יגרום לתינוק לגלוש בחזרה לרחם כלפי מעלה ויגרום לסחבת נוספת? היא עונה: אם את מרגישה שזה לא טוב בשבילך, ואל תעשי מה שמרגיש לך לא נכון. הודיתי לה. אמרתי לה שלא תיפגע אם לא אכתוב לה במסנג'ר יותר מאוחר אם הצירים יהיו יותר חזקים שימנע ממני מלכתוב.. היא אומרת אל תדאגי!! הרגשתי שאני צריכה לאכול משהו שיעזור לי להתקדם. תנחשו מה? קליפות ביצים כמובן!! אמרתי לבעלי בבקשה תכין חביתה, לא בשבילי ותתן לי את הקליפות ביצים. הוא נתן לי אותן, רחצתי את הקליפות בכיור וסילקתי את הקרומים. היה קצת קשה להכין בעת הצירים. ואז אכלתי ברעבתנות קליפות מ2 ביצים. חזרתי לאמבטיה. ואז הצירים התגברו ונהיו יותר קרובים זה לזה. הייתי כבר 7 או 8. יווו!! אז הרגעתי את עצמי כדי לא לשמוח יותר מדי כדי שלא אתאכזב: לאאאאא אני רק 6 ס"מ!! הרגשתי קצת לחץ שהיה כמו לעשות צרכים. הלכתי לשירותים. אבל הישיבה באסלה הכאיבה לי בטירוף!! אז רק כשיכלתי קמתי במהירות וחזרתי לאמבטיה.

ישבתי שם, ואז שוב הרגשתי ציר שגרם לי לצורך ללחוץ. נשענתי על צד שמאל, כאשר רגלי השמאלית מקופלת תחתי מחזיקה את עצמי באוויר, ורגלי הימנית מושטת קדימה. נשענתי על ידי. כל ציר שהסתיים בלחץ, נהמתי: גרררר, o-o- p-en! (יותר נוח מלהגיד בעברית: להפתח!) העובר בעט. אמרתי לו: yeah oh yeah baby את יכולה לצאת!! נהמתי שוב: baby, אם אני מפחדת, זה בגלל הדם, but you are safe to go out אם את רוצה!! - - - גררר, o-o-p-e-n! לא רציתי לגרום לפתח הרחם להתנפח, אבל חשבתי לעצמי, אולי אני רועדת ובבחילה כל כך הרבה זמן כי זה נסחב? עמדתי עמידת שש הרמתי את הישבן גבוה באוויר כדי לתת לפתח הרחם קצת הפסקה. זה קצת הקל על הכאבים, אבל אחרי ציר בודד, הייתי חייבת לחזור מייד להשען על צד שמאל והציר הזה היה כל כך חזק! אני רק התרוממתי על הברכיים ונשפתי: -ה -ה-ה-ה!! כל 3 דקות בלי הפסקה. בין כל ציר הרגשתי ישנונית. בדיוק כמו בלידה של שלום! חשבתי אז אולי אני כבר בצירי מעבר, בפתיחה של 8? חזרתי לישון כרעתי ונשענתי קדימה על שפת האמבטיה. וכל ציר הייתי צריכה לחזור: להסתובב כלפי הקיר לצד השמאל ולחצתי קצת, כאשר גופי לחץ מעצמו. בדקתי את עצמי. זה לא אפשרי! זה עדיין ב6 ס"מ! אז אולי אני לא יודעת, כי אני לא מקצוענית, אז אולי אני בפתיחה יותר ממה שאני חושבת. אז אשב ואחכה בסבלנות!

הצירי לחץ נעשו חזקים יותר ויותר. התחלתי ללחוץ קצת כבר בהתחלת הצירים, ולא רק בשיאים. עשיתי את זה בזהירות בדיוק כמו שאני מנסה ללחוץ בזהירות כאשר יש עצירות. לחצתי בעדינות. זה גרם לכאב להחלש. ואז זה נעשה חזק, הרגשתי צורך חזק ללחוץ. הייתי צריכה להרים את הישבן באוויר!! לחצתי חזק כמה שגופי דרש. ואז בציר הבא זה היה ללא שליטה. נגעתי באחורי, פתאום היתה שם בליטה קדימה מהלחץ של הראש שבפנים שלחץ כלפי חוץ. חשבתי: יש!!! (זכרתי את הכתבה של גלוריה למאי על ‏לידה ראשונה‏ ואם פי הטבעת בולט, זה הסימן שהתינוק מגיע מייד ) הנרתיק שלי התחיל לבלוט גם. הרגשתי בוער! בוער!! וזה גרם לי לגעת שם מייד (כמו שאם מקבלים כוויה ובלי לחשוב מייד נוגעים שם) אני צעקתי: אאאאאאאאהההההההה!!! שלום בן השנתיים, רץ מייד לאמבטיה! הוא קפץ וקפץ בשמחה ואמר: baby!! baby!! אמרתי לו: yes, baby is comingnow!! עוד ציר, שגרם לי ללחוץ חזק צעקתי שוב: אאאאאאהההההה!!

המים פקעו מייד! ואז שוב פוף, המים שוב פקעו!! התמתחתי עוד ו-עוד!! אאאאאאההההה!!! לחצתי על הפריניאום (העור שבין הנרתיק לפי הטבעת) הוקוס פוקוס, והראש החליק החוצה עם הפנים כלפי מטה והשאיר פריניאום שלם! אני נשפתי ונשפתי. אני החזקתי בידי את הראש! תמכתי בו. ואז עוד ציר אני צעקתי שוב אאאאההההה! ואז הראש הסתובב במהירות כלפי צד ימין, והגוף יצא! אני תמכתי בתינוק ביד ימין כאשר ידי השמאלית היתה על הרצפה שאפשר לי להרים את הישבן באוויר הרחק מהרצפה. הרמתי את התינוק והנחתי אותו על הבטן שלי.. עוד לא מאמינה שזה קרה, אמרתי אוה! אה! אוה!! שלום שעמד מאחורי מחוץ לאמבטיה קפץ בשמחה ואמר: baby!! baby!! כל המי האמבט היו צבועים באדום מהדם. ראיתי שזה לא היה דימום כל כך נורא, כי האדום היה דליל. היו קרישי דם גדולים. התינוק בכה ובכה במחאה. קלטתי שהתינוק בוכה כי קר לו באוויר הפתוח, יותר מאשר

בגלל הלידה אז השקעתי את התינוק מתחת למים כאשר הראש בחוץ, כדי לשמור על חום גופו. היא רעדה. הייתי בתדהמה וואו! ניסיתי להניק אותה. היא לא רצתה.

הסתכלתי על השעון ששמתי על שפת האמבטיה מראש. התינוק נולד ב11:20 בבוקר. הייתי המומה ושיכורה ממה שקרה ואז אמרתי אוה שכחתי - והסתכלתי בין הרגליים של התינוק. היא היתה ילדה מה שניחשתי כל ההיריון!!

החבל הטבור פעם. לקח לזה לפחות עשרים דקות להפסיק לפעום.

שלום עומד ככה נרגש ומצביע על התינוקת ואומר: my baby! אמרתי לו, לך ותגיד טאטי baby! הוא הולך וחוזר ובעלי לא מגיע. שוב אמרתי לשלום לקרוא לטאטי.

שלום הלך שלוש פעמים ובעלי לא הגיע. (הוא לא שומע, כי הוא לקוי שמיעה כמוני רק אחרי 40 דקות בעלי נכנס לשירותים. הוא מסתכל בחוסר אמון, ואומר, what happened?! הראתי לו את התינוקת. הוא אמר, oh I can't belive it!! שוב ניסיתי להניק אותה. היא מצצה קצת ואז שוב הרגשתי צורך ללחוץ, ובפתאומיות השיליה עפה החוצה. בעלי אמר: ewww! השיליה נראתה פגומה. הרבה קרישי דם בכל מקום שהיא התחילה להתנתק. מוזר, באולטרא סאונד הם לא שמו לב לזה. הם אמרו שחוץ מזה שהיא היתה נמוכה, היתה בסדר לגמרי אז הלידה הזאת היתה במקום התערבויות וקיסרי מי יודע!!

אני חושבת, אין לי שום קרע! שום צורך בתפרים! הראש של התינוקת היה 32 ס"מ. היא נראתה משהו כמו בין 2 - ל3 ק"ג. לא רע. אבל תינוק שנולד 3 שבועות יותר מוקדם שעדיין מכוסה בוורניקס מתקררים בקלות. (יש להם משהו דמוי קרם שעוותי לבן על כל הגוף שלהם) חייבים לכסות אותם. היא לא ינקה היטב, אז סחטתי את הקולסטרום לפה של התינוקת, ואני מניקה כאשר היא מצליחה קצת לינוק. חשבתי ללכת ליועצת הנקה אם זה לא ישתפר תוך יומיים. (אבל ברוך השם זה הסתדר. בליל יום השני היא התחילה לינוק היטב.

אמרתי לבעלי שיביא את הסיר לילה של שלום וישים בתוכו את השיליה. רחצתי את השיליה במי הברז של האמבטיה כדי שזה לא יהיה כל כך דמי. שמתי אותה גבוה מעל התינוקת כדי שהיא תקבל את כל הדם של השיליה שעוד עבר בחבל הטבור וזרם כלפי התינוקת. לא יכלתי לצאת מהאמבטיה, ולהחזיק את התינוקת בלי לסכן נפילה של הסיר, שיכול למשוך בחבל הטבור ולמשוך בפופיק שלה כי החבל הטבור היה כל כך קצר, (אולי 30 ס"מ) בעלי רצה שנצא. אז פתחתי את הברז של האמבטיה, ושטפתי את התינוקת, ובקשתי ממנו שיחזיק אותה, וביד השניה הסיר ושיחזיק קרוב מספיק שלא ימשוך בחבל הטבור. ואז שטפתי את עצמי במקלחת. נתתי למים האדומים לרדת, זרקתי את הקרישים לשירותים, ואז יצאתי. כך לא עשיתי ליכלוך. הרגשתי רגיל, שום סחרחורת מאיבוד דם כמו בלידתי הראשונה שאז לא יכלתי ללכת לפחות 24 שעות והייתי צריכה כסא גלגלים כדי להעביר אותי מחדר לחדר, והייתי צריכה אחות שתתמוך בי כשהלכתי לשירותים.

בנתיים בעלי יושב בסלון ליד השולחן, מחזיק את התינוקת עטופה במגבת ועל השולחן, הסיר עם השיליה. שלום עומד ומסתכל ומנסה לדחוף אצבעות לעין ולגעת באגרסיביות. התלבשתי ואז זה כבר היה שעתיים וחצי אחרי הלידה. החבל הטבור היה לבן ריק ומצומק וקר. לקחתי מספריים, העברתי אותם במים הרותחים מהברז של המיחם ואחרי זה העברתי את זה בלהבה של הגז. הבאתי חוט דנטלי, קשרתי את החבל הטבור כ4 ס"מ מהתינוקת וקצת אחרי הקשר חתכתי.

היתה סיבה טובה לשיליה להיות נמוכה כי החבל הטבור היה קצר. זה נתן אפשרות ללידה בלי שהחבל יהיה מדי קצר בשביל לצאת בשלום.

בעלי קבר את השיליה בחצר מתחת לעץ.

חיפשתי רופא ילדים שיסכים לבדוק את התינוקת. קודם טלפנתי לרופא של שלום. סיפרתי שתינוק נולד אצלי בפתאומיות והאם הוא פנוי שנבוא למשרד שלו לבדוק את התינוקת. הרופא אמר: תטלפני 911 מייד לאמבולנס!!! אמרתי תודה ושלום. לא רציתי ללכת לבית החולים. במילא האוכל זוועה. לא יתנו לי לישון כמו בנאדם ויעשו לי בדיקת לחץ דם ב3 לפנות בוקר. כמו בחוק מארפי, כל המשרדים של הרופאי ילדים, או שהיו סגורים או שהיו בחופשה. בסוף בעלי הלך לשכנה שהכירה רופא שכן. הרופא בא מייד לבדוק את התינוקת. הוא לא רצה שנבוא למשרד שלו. הוא התפעל מהתינוקת הערנית ומהעבודה הטובה שעשיתי עם החבל הטבור. הרופא היה המום גם לראות אותי שנראתי בסדר, ולא שפוכה כמו אחרי לידה. (כמובן שלא סיפרתי לו שהלידה הזאת היתה בכוונה)

פרולוג

ידעתי שאני בסדר אבל אמא שלי דאגה לי מאד ולחצה עלי שאלך להבדק אצל המיילדת. הסכמתי קצת בשבילה שתשמח וקצת בשביל עצמי. היא עשתה לי טובה והתקשרה אליה בשבילי. לאמא שלי לא היה אומץ 'לשקר' ולהגיד שהלידה קרתה בלי כוונה. היא סיפרה לה הכל. המיילדת היתה המומה מכל הסיפור ואמרה בשקט שיכלו להרגיש את הזעם שמחלחל בה: "רציתי את הטובה ואת הבטיחות שלה. היא לא שיתפה פעולה איתי. אני לא רוצה לבדוק אותה. אני יודעת שאם יש לה בעייה היא לא תשמע בקולי. שיהיה לה מזל טוב על התינוק, כל טוב והרבה נחת. שלום!" אמא שלי הרגישה נורא ואיום. היא ניסתה להרגיע את המיילדת: גם אני לא מסכימה עם מה שהיא עשתה. היא ניסתה להתנצל, אבל המיילדת אמרה שהיא עסוקה ועליה לסיים את השיחה. אמא שלי דאגה כל כך שלא היה מי שיבדוק אותי. היה לי רעיון ללכת למשרד עסוק של רופאים עסוקים (שלא יהיה להם סבלנות לשאול אותי יותר מדי). אז הלכתי לכזה מקום, וכאשר הרופא בדק אותי הוא אומר לי בחיוך מבסוט: you are healed well, good job צחקתי לעצמי בליבי: חושב לעצמו שהgood job זה רופא שיילד אותי ולא אני
סיפור לידה ללא תמיכה של רותי

לידה ללא תמיכה – מאת שרה
לשני סיפורי הלידה של שרה
שלחו אימייל לשרה
לידה ללא עזרה - סיפורי לידה באנגלית
לידה טבעית ללא תמיכה - באנגלית